"ימי התיאטרון הם כימי המין האנושי. לפני שגילה את האש ואת האור, ישב האדם הקדמון עם בני משפחתו במערה החשוכה והקרה. כדי להעביר את הזמן ולעודד את רוחם של ילדיו הנפחדים סיפר להם סיפורים, כדי להתגבר על החושך , על הקור , כדי לנטוע בהם תקווה. זה היה בעצם התיאטרון הראשון." כך פתח את מכתבו לאירוע הסולידריות עם תיאטרון אל-חכוואתי בירושלים המזרחית המחזאי והסופר, הפזמונאי והמתרגם, דן אלמגור, שהתקיים ביפו.
את האור ואת התקווה שנוטע תיאטרון החליט לנעול על מסגר ובריח השר לביטחון פנים, אהרון אהרונוביץ. כן, לנעול תיאטרון ילדים, שכל חטאו שיזם פסטיבל תיאטרון בובות. ראש עירית ירושלים,
ניר ברקת, ושרת התרבות של מדינת ישראל,
לימור לבנת, שדבר ירושלים שחוברה לה יחדיו נישאת בגרונן, היו צריכים להתייצב בראש המערכה להבטחת פעילותו הסדירה של תיאטרון ילדים, המטפח תרבות לקהילה שחיה ומגדלת את ילדיה בירושלים, הנתונה לשליטה של מדינת ישראל.
הפירוש המילולי של המילה הערבית אל-חכוואתי הוא מספר סיפורים. אל-חכוואתי הראשון במערה בחושך ובכפור חיזק את רוחם של ילדים. השר אהרון אהרונוביץ החליט שאנחנו מדינת היהודים נהיה מוקד החשכה, המכבה את האור של מספר הסיפורים. ילדים פלשתינים החיים בירושלים אינם זכאים לשמוע מספר סיפורים, גם אם יהיה בדמות בובה ובוב.
אני תמים דעים עם ההתרסה הכואבת של המחזאי דן אלמגור - "מי שסוגר בכוח תיאטרון ילדים מוציא עצמו ממשפחת העמים". בשבוע שגודשים את אולמות הקאמרי אלפי צופים החווים ממיטב המחזאות השקספירית ריצ'ארד הראשון, ריצ'אד השני ומקבת, גודשים את אולם האופרה ונוסעים בחברת טולסטוי על פסי הרכבת סאנטפטרבורג-מוסקבה יחד עם אנה קרנינה, ממלאים את אולמות המוזיאונים בתל אביב בירושלים ובחיפה, אנחנו אדישים ואיננו מתגייסים למניעת נעילת תיאטרון, שיכול לתת שעה של שמחה וחוויה של אומנות לילד פלשתיני.
על-פי שיטתו של השר אהרון אהרונוביץ יש לנעול על בריח ומסגר את צה"ל, שהפר הוראה, שהפר כללים כתובים, שאין עוצרים ילד בן חמש. הפעם המקרה היה מצולם, עשרות מעצרי ילדים בני חמש ידועים לשר, הגם שלא צולמו ולא הגיעו לידיעת הציבור.
על-פי שיטתו של השר אהרונוביץ יש לסגור את יחידת מג"ב, שהפרה הוראות וכללים כתובים של המשטרה, כשירתה כדורי גומי ביום ששי מטווח אפס בשרית מיכאלי, דוברת בצל"ם, שעמדה רחוק מהאירועים בכפר סאלח וצילמה הפגנה. כדורי גומי, שחדרו לגוף כפי שחדרו, הם מטווח שאסור לשוטר לירות. זו הפרת כללים והוראות.
כן, על-פי שיטתו של השר אהרונוביץ סוגרים על בריח וממסגר רק תיאטרון, שלדעת השר הפר את הכללים ואת ההוראות בקבלו תמיכה מהרשות הפלשתינית. השרה לימור לבנת מעולם לא חשבה, שתיאטרון בירושלים המזרחית זכאי לתמיכה. ראש העיר ניר ברקת אינו מפנה מבט לעבר התיאטרון. לכן יש לסגור את התיאטרון, כי הוא מקבל כספים מרשות זרה, הגם שהתיאטרון מכחיש זאת.
מי שנועל בפני ילדים פלשתינים בירושלים המזרחית את עולם הנסיכים והנסיכות, את עולם החלומות, את עולם תום הילדים, הוא מייצגה של תרבות החושך, שאין לה מקום בארון הספרים של התרבות היהודית. מי שסוגר את תיאטרון אל-חכוואת בירושלים מחליט לנעול סיכוי של אור לעיר הזאת.
מי שהגיע לידיו ה"פיגרו" ו"הלה מונד" הצרפתי רואה איך נראית מדינת ישראל באירופה, איך היא נראית בעיני אוהביה של מדינת ישראל. אין סיכוי לשגריר ישראל בצרפת להיות סכר מול גלי ביקורת בוטה וכואבת נגד מה שמעזה לעשות מדינת תרבות, מדינת ישראל. אין סיכוי למסביר של מדינת ישראל באירופה לסנגר על מעשה טיפשות טבול ביוהרה ובהתנשאות לאומנית, עליה חתום השר לביטחון פנים בישראל.
מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת שְׁלוֹשִים שָׁנָה
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית
קִשַּטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶל תַּלְמִידַי וִילָדַי
בְּתַפּוּחֵי זָהָב
הָעוֹלִים מִפִּיּוֹתֵיהֶם תְּלוּיִים
כִּבְמַשְכִּיּוֹת כֶּסֶף
עֵת דְּבָרָם דָּבוּר עַל אֳפָנָיו.
שְׁלוֹשִׁים שָׁנָׁה
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית
קִשַּטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶל תַּלְמִידַי וִילָדַי
בַּהֲגִיגֵי לְשׁוֹנוֹ שֶל רַבִּי
שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן מִלָּאדִי
הַלָּשׁוֹן - קֻלְמוּס הַלֵּב
הַשִּׁירָה - קֻלְמוּס הַנֶּפֶשׁ.
שְׁלוֹשִׁים יוֹם
בְּסִמְטְאוֹת שְׁכֶם וְגִ'ינִין
הוּסְגוּ אָחוֹר
כָּל קִשּׁוּטֵי לְשׁוֹנִי
מֵרָחוק נֶעֶמְדוּ
כָּשְׁלוּ בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב קֻלְמוּסֵי הַלֵּב
וְקֻלְמוּסֵי הַנֶּפֶשׁ לֹא יָכְלוּ לָבוֹא.
בִּשְׁכֶם וּבְגִ'ינִין
אֲנִי מוֹרֶה מוּבָס
לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת.
הַיּוֹם
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת
שֶׁמֵיתָרֶיהַ נִקְרְעוּ בַּקַּסְבָּה שֶׁל שְׁכֶם
וּנְגִינָתָהּ הַסְּדוּקָה וְהַמְצַמְרֶרֶת
מְמַלֶּטֶת מִנְּקָבֶיהַ הַמְּחוֹרָרִים
עֲרָבִי מַסְרִיחַ.....יָא חָרָא.....יָא מַנְיָאק.
איתן קלינסקי
19.8.1977
חלפו למעלה משלושים שנה מאותו יום, שהמילים התייצבו על דף של החזרת ציוד לאפסנאות ביום האחרון לשירות המילואים שלי בשכם. רק דבר אחד השתנה, אני כבר למעלה מחמישים שנה מורה ללשון עברית מובסת.
השיר פורסם לראשונה בספר "מורה ללשון עברית מובסת" בעריכת נתן יהונתן, בהוצאת "ספרית הפועלים", 1988.