ברוכה הבאה נסיכת אגדות

עומד כרוז בפתח מעונו של ראש הממשלה. מימינו ומשמאלו שתי שוטרות. הכביש פתוח. מכוניות חולפות. עוברים ושבים חולפים על פני הדמות שיצאה מן ההיסטוריה של דברי ימי הממלכה ואינם עוצרים רגע לא להביט ולא לשמוע. הכרוז קורא בשורה באוזני העולם. מגילה שגבה מעוטר מסתירה את פניו. אין מיקרופון לנגדו. אין רמי קול. לא היו לפני שלש מאות שנה. אין גם היום. גם למחר לא יהיו. הוא מסיים לקרא את הכתוב. מגלה פניו. בידו האחת מגילת הבשורה השמוטה. בידו השנייה פעמון. קולו מגיע עשר אמות ממנו לא יותר. ענבל של פעם, בפעמון של פעם, בזמן של פעם בכרך הפועמת את המאה העשרים ואחת.

הוא חוצה בזהירות את הכביש לבל יפגע בו רכב חולף ומתייצב מול סוללת מצלמות המנציחות את הרגע. בעוד חמישים - שישים שנה ימלוך הרך הנולד היום על הממלכה וכבר מלוות אותו צהלות השמחה של אנשים ונשים האוהבים את התמימות של יחדיו אגדי יותר מאשר את ה איי-קיו של האומה הדוהרת בהיפודרום הגדול של הטכנולוגיה היהירה.

אין שוטרי חרש. אין מכוניות ארבע על ארבע משוריינות שומרות על הפתח המנמיך עצמו אפילו יותר משהוא קטן וצנוע. מאחוריו לנה האישיות היותר בכירה בממלכה לבד מן המלכה. היא בארמנותיה, הנבחרים בבתים שברחובה של עיר ואין רואים לא חומות, ולא גדרי תיל, ולא משמרות חמושות, ולא מחסומים, כאילו אין עליהם איומים כלל והם חיים בגן עדן שאין בו אפילו נחש.
...ואודה, נתקנאתי, נתקנאתי בבריטניה הגדולה השומרת על פן האגדה כאילו באחד מספריה יש דף של ספרי ילדים עם מלכים ומלכות ונסיכים ונסיכות, ואם לא הכל אמת - הכל שריר ואם לא הכל עובדה - הכל קיים והשמחות הקסומות עושות את דרכן אל בתי כל העולם כולו ממבוא השמש עד צאתה והחכמים והפקחים והשוטים וההוזים כולם יחדיו מתמכרים לרגע למשהו שיופיו הוא בחוסר היתכנותו המוחלטת. הרגע יחלוף. המאוץ ,יתברר, לא שהה לשנייה. אבל איכשהו הרגע ינצור בו את טעמו אפילו אם הרצינות המופלגת תישבע כי עוד בטרם היה כבר היה כלא היה מעולם....