יש בנגב מקום לכולם

המוני בדואים בדרום הארץ מפגינים יום-יום, והתקשורת מתעוררת לדיון, רק כששובשה התנועה בכבישים על-ידי מפגינים. התקשורת מתעלמת מגילויי סולידאריות של יהודים היורדים לנגב ומביעים הזדהות עם הבדואים במאבקם להמשיך לחיות על אדמתם.

נעלם הדיון האמיתי בתקשורת, כשם שמאפשרים ליהודי המבקש לתת ביטוי לחייו במסגרת חוות בודדים חקלאית, או לעסוק בחקלאות בנגב באורח חיים קיבוצי או במסגרת חיי מושב, יש לאפשר גם לרבבות בדואים, המהווים יותר משליש מתושבי הנגב, להמשיך לקיים מסורת דורות של אורח חיים ייחודי להם.

מצער, שממשלת ישראל יוצרת ניכור בין רבבות תושבים ותיקים של הנגב, שכל דרישותיהם לקרקע אינן עולות על 4% הגם שהם יותר משליש מתושבי הנגב.

מצער, שממשלת ישראל רואה בבדווי נטל ולא נכס יקר, כמי שתורם לחקלאות בנגב וגם יכול להוות מוקד משיכה תיירותי. את הנכס הפכה ממשלת ישראל לנטל של יותר מארבעים כפרים לא מוכרים ולרבבות מתושבי כפרים אלו מצפה צו גירוש.

מכאיבה העובדה של ההרס, שנעשה בכפר "אלעראקיב", שחצה כבר את המספר של 50 גלי הריסות. צבא הורס והתושבים חוזרים ובונים. בכל אהל חרוך תחת השמש הקופחת ויריעות בד רעועות בונות מחדש את חייהן משפחות בידואיות כבר למעלה מ-50 פעם. המבנה המוצל היחיד שלא נהרס, בו מתנהלים עיקר החיים זו הסככה בבית הקברות.

השררה של מנהל מקרקעי ישראל לא הציבה גבולות למידת הזוהמה הברוטאלית שלה, כשהיא מתירה באלעראקיב את הרשות לנהל חיים אך ורק בתחום בתי המתים. כל פחון ואוהל, שהוקמו כמטחווי קשת מבתי המתים באלעראקיב, מהווים עבירה על החוק.

בסוכה הממוקמת בבית הקברות, בה מתרכזים החיים באלערקיב, ערכנו קבוצה של אנשי ספרות ושירה אירוע תרבותי. אין ניגוד יותר קשה ומכאיב בין משמעות השם אלעראקיב ובין אירוע ספרותי לחיים בחברתם של המתים.

משמעות השם "אלעראקיב" בערבית הוא הגבעות הנמתחות בין הנחלים. משמעות הנראית כמתאימה ביותר לטופוגרפיה של האזור, המשופע בנחלים ובגבעות עדינות ורכות. אך הרוך והעדנה של חיים לא נשקפו מהתפאורה הקודרת של גדמי עצי זית ועצי חרוב כרותים. דירי עזים ושובכי יונים מנופצים.

משמעות השם "אלעראקיב" ניצבת בניגוד משווע לערמות של בתים שהיו בהם פעם חיים ולידם נערמות שאריות של חיים הרוסים, כמו דוד שמש מנופץ, כיור וברזים, שברי ארון והרבה זבל, שהותירו שוטרים ועובדי חברות קבלן שהעמיסו חיים שלמים על משאיות הובלה.

הרוך והעדנה של החיים על הגבעות, הנמתחות בין ערוצי הנחלים, לא נשקפו מהתפאורה הקודרת של עשרות סוכות ואוהלים שהוקמו בחופזה, בהם מצטופפות משפחות מרובות ילדים.

התפאורה אומנם הייתה קודרת אבל שידרה לנו, נחרצות של תושבים איתנים בדעתם ובנכונותם שהחיים יחזרו למקום, החוסה בצל יער חורש ההולך ונרקם על-ידי הקרן הקיימת לישראל, הנושא את השם "יער השגרירים".

למרות הבולדוזרים ולמרות ברוטאליות של שוטרים רעולי פנים ללא תג מזהה, שמנסים לגדוע חיים באלעראקיב, הבידואים לא ינטשו את התחייבותם לאדמתם על הגבעות הנמתחות בין הנחלים. הגבעות עוד תהיינה שוקקת חיים, יוקמו בהן בתי ספר, מרפאות, תשתית לחשמל ולמים זורמים, יינטעו מחדש עצי זית. אנשים יחזרו לבתיהם, עדרי צאן יחזרו לדירים ויונים יחזרו לשובכים.

לא הרחק מבית העלמין נמצא מה שהיה פעם ביתו של ד"ר עוואד אבו פרח, שנולד בו בשנת 1962. בסמוך נמצא ביתו של נורי אלעקבי שנולד בו בשנת 1942. שניהם נולדו בבתים, בהם נולד האבא והסבא. אך הבתים האלו ידעו אין ספור הריסות, כפי שידעו בתי כל כפר אלעראקיב.

ד"ר עואד אבו פרח, אני חש חובה לבקש ממך סליחה, מכל תושבי אלעראקיב ומכל הבידואים, שבמזיד נרקמת תוכנית לצמצם את מקורות הפרנסה שלכם מחקלאות ומאורחות חיים. בכוח מבקשים לאלצכם לצאת לעבוד כשכירי יום בחוץ. לדרוש מכם לנטוש אורח חיים בדוי מסורתי. לנטוש את אדמתכם.

אני מבקש ממך סליחה, שמעלילים עליכם, כי אתם משתלטים על כל אדמות הנגב, כאשר כל בקשותיכם מסתכמות בארבעה אחוזים משטחי הנגב, וזאת למרות שאתם, אזרחי מדינת ישראל, המהווים יותר משליש מתושבי הנגב.

ד"ר עוואד אבו פרח, אני מבקש ממך סליחה, שמדינתי לא השכילה לכבד את כל הטוב והיפה שיש בתרבותכם ובאורחות החיים שלכם, ויצרה ניכור ואיבה, שאני מקווה כי עוד ניתן להתגבר עליהם.

למען שני העמים והעתיד המשותף חייבים להתגבר על הניכור והאיבה שהתעצמו בעקבות ההרס שזרעו בולדוזרים של מנהל מקרקעי ישראל.

לשם כך חייבת ממשלת ישראל לאמץ את נקודת המוצא, לפיה יש בנגב מקום לכולם - ליהודים בקיבוצים, בחוות הבודדות , בערים ובמושבים.

לבדואים יש מקום לחיים כעובדי אדמה בכפרים הממשיכים מסורת חיים מדורי דורות לצד רבים, שבחרו בנתיבים אקדמאיים ובשלל מישורי חיים אחרים בערים.