"מרכז פרס לשלום": יותר נזק מתועלת

מאז חזון "המזרח התיכון החדש" שהפיל עלינו שמעון פרס - בתחילה במתק שפתיים ואחר-כך בדם ואש ותמרות עשן - התקבצה סביבו חבורה גדולה המתעסקת בשימון גלגלי תעשיית השלום. החבורה מתקבלת בכבוד מלכים בעולם. אנשיה הרי מייצגים את "ישראל השפויה", "שוחרת השלום", ולא חלילה את העומדים על משמר זכויותיו של העם היהודי על ארצו היחידה. אחד מראשי החץ של תעשיית השלום הוא המאוזוליאום הידוע בכינויו "מרכז פרס לשלום". שלום, כידוע, אין, ואם נפעל לפי הוראות יצרני התעשיה הזאת, מן הסתם גם לא יהיה. אבל נזקים יש ויש.

מה הרווחנו מהגעת קבוצת הכדורגל של ברצלונה? חוץ מצילומי פוטו-אופ והתרגשות פרובינציאלית של התקשורת, לא אירע דבר משמעותי.

מילא, לא משחק ולא ספורט. האם הביקור תרם משהו לקידום השלום? בדיוק להפך. כמה מכעיס! בזמן שבאיצטדיון הפלשתיני שרו את המנון הפלג של רמאללה (לחמאס המנון שונה), אצלנו בחרו שלא לפגוע ברגשות האורחים. אחרי ככלות הכל, ההמנון הלאומי שלנו מכיל מילים קשות לעיכול כמו "נפש יהודי" ו"ציון" ו"ירושלים". שכן זה הכלל אצל תעשייני השלום - לאומיות יהודית היא בעצם לאומנות במסווה הפוגעת בסיכויי ההידברות בינינו לשכנינו. הנה, למשל, בשנים האחרונות השמאל הישראלי נלחם בשצף נגד הצעת חוק יסוד: ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי.

ביקורה של ברצלונה והמהומה המביכה סביבו תרמו בעיקר לדבר אחד: פרסומה והאדרתה של הרשות הפלשתינית בעולם על חשבונה של ישראל. למראה התמונות המבוימות שהגיעו, אנשים עלולים באמת להאמין שיש ברמאללה רָשות רצינית המתַפקדת כמדינה בדרך. לאנשי תעשיית השלום מדובר בזריקת חמצן למיזם הכושל שלהם - הם הרי צריכים להתפרנס ממשהו וכך יוכלו לשכנע את התורמים שהפעילות הראוותנית של מרכז פרס לשלום אכן משנה את המזרח התיכון. אינכם מאמינים? הציצו לסוריה, לבנון, מצרים ועירק. חדש בתכלית.