דם על הידיים

ישנו פתגם תלמודי שחוק שתרגומו הנרדף לעברית של יום-יום אומר: לעולם אל תיכנס לוויכוח עם אידיוט כי אז אי-אפשר להבחין מי אתה ומי הוא...

כמו-כן יש להבהיר בתחילה מהי קיצוניות אידיאולוגית ומה משמעותה במושגי טירוף קלילים. הכוונה לבולשביזם. כבר שכחנו שבני אדם נורמטיביים ששירתו את עמם בגאווה שלוחת רסן פעלו אך ורק, ובקנאות ראויה לשבח, למען תפארת האדם, שחרורו מכל עול ועתידו המזהיר - השמידו בנורמטיביות אופיינית מעמד שלם של מיליוני איכרים עובדי אדמה. קולאקים מזוהמים ומשריצים, הם כינו אותם, הוציאו אותם מחוץ לקונצנזוס, מחוץ לחוק האנושי, מחקו אותם בצדקנות שאין איומה ממנה. בין השאר ולכאורה, כמובן. כי הם עוללו עוד כמה מעללים נורמטיביים ראויים לכל שבח.

אחדים מהם הגיעו (כמו צבים לאיי גלפגוס לתפארת האבולוציה של דרווין) גם לחופי ארץ ישראל והמשיכו במלאכתם הקדושה. הם חיים בינינו וממשיכים בדרכו של אשמדאי אוהב האדם. יחי המעמד. המעמד הפך זה מכבר לעבדו הקלאסי של שמש העמים. כן, כאן בארץ ישראל הקדושה ליהודים המשיכה המוטציה להתפתח ולהתרבות. והם, גם הם, היו יהודים מבית טוב ממש כמו טרוצקי. הם בעלי זכויות ויש להם מטיבים נדיבים ורחבי-לב בכל רחבי העולם ובאיחוד האירופי המבהיק. בשם זכויות האדם, חירותו ותפארתו, שאותן העלו על נס לנין, סטלין, בריה וכל עושי דבריהם במערב, הם ימשיכו לחפש בינינו קולאקים ולהוציא אותם מחוץ לקונצנזוס הבינלאומי בתהליך דה-לגיטימציה פלשתיני, להופכם למוקצים מחמת מיאוס. הפעם זה אני ואתה – וכולם בסביבה מכנים אותנו כלבים וחזירים יהודים.

גברת נכבדה, אם שכולה, היא שאמרה את הדברים האלה וחזרה על כותרות שהמציאו לה בעיתונים כתבנים מהסוג הנורמטיבי הנדון פה. כלומר, גם לנו היהודים, כמו הפלשתינים הערבים, יש דם על הידיים. באמת, "לא היה לנו פחות דם על ידיים"?

הנה, בשנייה אחת הכנסתי את עצמי לוויכוח - ונהפכתי גם אני לשליח ציבור אידיוט. ובכל אופן, הנה כמה מילים על האנשים האדירים, הנקיים מכל רבב של האיחוד האירופי. מיהו האיחוד האירופי ולמה הוא נדבק ליהודים ומזנב בהם כמו עמלק? למה אנשים רבים בשמאל נדבקים אליו בחזרה כמו לרצועות נייר נוטפות דבק שמטרתן להשמיד זבובים ויהודים? אירופה היא יבשת של תרבות נשגבת שהשמידה את יהודיה. נקודה, סוף פסוק מבחינתי. הם יודעים מה אני חושב, כי אני כותב כך, והם יעשו הכל כדי להשמיד אותי ולהפריח את השממה שתבוא אחריי בשמאל חדש הניזון מנדיבי העם האירופי שהם הצמיחו מחדש. שמאל מזוכך.

אחת הדרכים שבהן פועל האיחוד האירופי בקדחתנות היא להצמיח מיתוס רב-עוצמה שהיהודים הם בעצם, גם הם, עם של רוצחים נורמטיביים כמו כולם באירופה וגם הם, בנסיבות מיוחדות, אם רק יעצמו עין באיחוד, ישמידו את הפלשתינים ואת כל הערבים שבסביבה. באה עוד אם שכולה ותורמת להם מדמה וחלבה כדי להוכיח את התזה הבולשביקית התמימה. המיתוס ההרסני והמיתמם הזה, שכל אחד נורמטיבי ויהודי יכול להיות רוצח בנסיבות המתאימות לכך – הוא הכורח של האיחוד האירופי לומר לנו שאת כתם הדם היהודי באירופה לא ניתן לייחס להם כי אם לאנושות בכללה, בגלל האופי המסריח המסתתר בעורפה, ובתוכה היהודים שגם הם הפכו לרוצחים בארצם...

אז בואו נכפר על העבר העכור, אומרים האיחודניקים לאימהות שכולות בישראל, בעזרתכן הצנועה, בעזרת כמה כתבנים מקבלי משכורות והטבות-הנעה, כמה פרופסורים סהרוריים בעלי זיקה ועור זיקית - נוכל לטהר את עצמנו ואת היבשת התרבותית שכמעט הלכה לאיבוד. בואו ונעצור בעד היהודים מלהזיק לעצמם, מלהרוג ולרצוח ולשטוף את ידיהם בדם. אנא, אמרו איתנו בקולי קולות, לא לרחיצה ורציחה בדם...

הנה, במכת קסם על היאור, הכל נהפך לדם וסביבו צפרדעים, הפכתם גם אותנו לרוצחים בעלי שם בין כל אנשי השם יימח שמם שצמחו שם באירופה הארורה והאפלה. הנה, גם אנחנו נורמטיביים עם דם על הידיים, לא עוד עם לבדד ישכון.

ממה עשויה חמלה?

הסיפור שקראתי הבוקר נסב על הצדיק הרוז'יני הקדוש, רבי ישראל מריז'ין שנולד בפרובישץ אשר בפלח קייב. הרבי הוא נכדו של רבי אברהם 'המלאך' בנו של המגיד ממיזריץ. המגיד היה תלמידו ויורשו בהנהגה וממשיך דרכו של הבעל-שם-טוב בביסוס דרך החסידות.

אגדה חסידית מספרת על הצדיק רבי שניאור זלמן, רבנו הזקן, מייסד חסידות חב"ד, שהיה תלמידו של המגיד, שעבר פעם בפרובישץ, והילד הקטן שיהיה הצדיק הרוז'יני, שאלו: 'אם קוראים את הפסוק הראשון של קריאת שמע, מיד צריך למסור את הגוף ואת הנפש כדי שיהיה ביטול מוחלט של מציאות העולם וביטול הישות – ואיך ממשיכים אחר כך ואומרים "ואהבת את, וכו'" - הלא זה כבר הרגשת הישות?'

אגדה אחרת מספרת כי בהיות הרבי ישראל כבן שבע-עשרה ביקר אצל הרב הנכבד מאפטע, זקן הדור. כשהיה אצלו נפלה לו החגורה (גארטעל). מיד התכופף הרבי הזקן והמכובד הרים את החגורה וחגרה לעול הימים. בזה, הוא אמר, אני מקיים מצוות חגירת ספר תורה.

כשקראתי, נזכרתי בראיון טלוויזיה שערך הבי.בי.סי עם הסופר עמוס עוז. הוא סיפר למראיין הבריטי המתריס כי בילדותו חלם שהוא ספר. כל רצונו היה, אמר עוז, להיות ספר, והילדים בשכונה המשיכו להציק וללעוג לו גם בשל כך. הוא לא היה בשל בעיניהם. עוז לא אמר שחלומו היה להיות ספר תורה. אם כי ייתכן שכל רצונו היה שיגביהו אותו ויגוללוהו כמות שהוא. הוא חלם על מילים, צורתן וצרתן ולא על תוכן. על דפים וכריכה, כבוד - ולא קדושה, חולין - ולא חג. לכל דור סמל המאפיין אותו.

עבודתו של הצדיק רבי ישראל מריז'ין לא נראתה לעיניים. את זמנו היה מקדיש להמוני החסידים שבאו לשאול בעצתו ברוחניות ובגשמיות. פעם אחת שמע שמדברים נגד הרמב"ם ומורה הנבוכים ושאל את חסידיו, מה מורת הרוח? השיב לו אחד הרבנים המתווכחים, הרמב"ם כתב שאריסטו השיג עד הגלגל השמיני יותר מיחזקאל הנביא. ואם כך אמר, למה לא ידברו נגדו?

לאחר הרהור קצר השיב להם, הצדק עם הרמב"ם. תמהו החסידים תמיהה גדולה. הסביר להם הצדיק ואמר, הבה נתבונן בדברים – שניים הולכים אל ארמון המלכות. השר החכם הולך לפגוש את המלך ואינו שם דעתו על הדרו של הבית, אוצרותיו, כליו, חפציו ורהיטיו. השוטה הכפרי מובא אל החדרים ורואה את כל הקישוטים, נפעם ואינו נותן דעתו לפגוש את המלך...

פעם שאלו גאונים בעלי מחלוקת את הגאון הרב חיים מסאנץ, שהיה לצדיק מפורסם, למה הוא נוסע אל הרוז'יני, איש שאינו מופלג בתורה? השיב להם דרך משל, למה נבנה בית המקדש על הר המוריה ולא על הר סיני שעליו ניתנה התורה לעם ישראל? כי זה המקום שבו פשט יהודי צווארו בעבור שמיים. ולכן מקום זה יקר בעיני שמיים יותר מהמקום שבו ניתנה תורה. הרב מריז'ין, המשיך הגאון, בכל עת ורגע שאני רואה אותו, פושט צווארו בעבור השם.

הדברים האלה הם רקע לאגדה שקראתי הבוקר. פעם הגיע הרוז'יני (לא גרוזיני) לבקר את חסידיו בליבוב. מפני הכבוד והנימוס הלך אל ביתו של הגאון המהולל רבי יעקב אורנשטיין, אב בית הדין בעיר. הרב הנכבד חשב שתכף ידבר איתו הצדיק הרוז'יני דברי תורה ולפיכך אסף את חכמי העיר, מלומדיה וחדשניה אל ביתו. אבל לצדיק היה סדר יום משלו.

- מאיזה חומר, הוא שאל, עשוי כיסוי הגגות בעיר?
- לוחות פח ברזל, השיב הגאון בשם בית הדין בליבוב.
- המשיך הרוז'יני: מדוע לוחות פח ברזל?
- משום שהם חזקים והאש אינה שולטת בהם, השיב הגאון הרב אורנשטיין.
- הלא גם הלבנים כך, השיב הצדיק.

אחרי שנפרד ממנו הצדיק לשלום, פנה אב בית הדין אל החכמים הנאספים ושאלם, האם זה האיש שמרעיש תבל ומלואה ונאספים אליו עדרים-עדרים של חסידים?

באותה עת היה גם הצדיק רבי מאיר מפרמישלאן בליבוב וסיפרו לו את הדברים האלה. השפיל את עיניו וזלגה מתוכן דמעה של כאב.

- הגאון לא הבין את דבריו של הצדיק הרוז'יני, אמר. הוא שאל בדרך חוכמה, כמו שהגג מכסה על הבית ומגן עליו, כן גם רבני העיר, מנהיגיה ופרנסיה צריכים להיות מכסה ומגן מעל כל העיר ויושביה. וגם, הוסיף והבהיר, צריך שיהיה להם לב כמו לבנים שנשברים ומדוע אתם קשים כמו פח ברזל...