סוגיית הסכם הקבע לנוכח המציאות בשטח

מחקר חדש של המכון למחקרי ביטחון לאומי של אוניברסיטת תל אביב שבחן את נושאי השיח האינטרנטי ברשתות החברתיות של החברה הפלשתינית מצא, בין היתר, שאין דבר כזה כמו ״החברה הפלשתינית״. הבעיות והשאיפות של סאלים מעזה לא דומים כלל לאלה של נור מיו״ש ועלי ממזרח ירושלים. למרבה ההפתעה, מחשבותיהם גם לא טרודות כל היום ב״כיבוש״.

תושבי עזה, למשל, מתרכזים במה שנעשה במצרים. הדיון הפוליטי-מדיני-כלכלי עוסק כולו בשכנה מדרום. ממילא, מצרים היא עורק האספקה העיקרי של רוב התוצרת (החוקית יותר והחוקית פחות) שנכנסת לעזה. גם הערכתם את שלטונו של האנייה נעשית בהתאמה מלאה ליחסיהם עם השלטון המצרי. כך, למשל, נשמעת ביקורת על ההימור של הנהגת החמאס על מורסי והאחים המוסלמים וההשלכות של פעולה זו על המצב הכלכלי והביטחוני של תושבי עזה.

תושבי מזרח ירושלים הערביים אינם מתעניינים בנעשה בעזה, ולמרבה ההפתעה הם גם מנותקים ברוב המקרים מהשיח של הגדה, וממילא תושבי הגדה רואים בהם בוגדים. חרף שנאתם הרבה למדינת ישראל והרעיון הציוני, הם קשורים בתבור למדינה בכלל ולערביי ישראל בפרט במימד הכלכלי-תרבותי.

בדומה לעזתים גם תושבי הגדה המערבית נושאים עיניהם החוצה, לעבר ירדן. מבחינתם, ירדן היא המשפיעה האמיתית על המציאות היומיומית שלהם. כך, למשל, כשבירדן פרצו הפגנות המוניות בעקבות עליית מחיר הדלק בשנה שעברה, גם תושבי הגדה יצאו לרחובות כדי להפגין על מצבם הכלכלי.

ממצא נוסף, ואולי החשוב ביותר שמצא המחקר הוא היעדר הלגיטימציה של המנהיגות הפלשתינית, הן בעזה והן בגדה. מילא החמאס, שיכול להתגבר על חוסר האמון בכוח הזרוע, אבל לאבו-מאזן ואנשיו אין סיכוי מול ההמון הפלשתיני במקרה של החלטה "לא פופולרית". אבו מאזן נבחר ב2005 בבחירות שארגנו ישראל וארה"ב. המנדט שלו ושל חבריו הסתיים זה מכבר. הסיבה שאף אחד לא מעז להעלות על שפתותיו את האפשרות לבחירות בגדה, היא שרוב הסיכויים שבחירות כאלו יסתיימו בניצחון של החמאס.

תוצאות המחקר שומטות את הקרקע מתחת לאופציית סיום הסכסוך דרך הסכם קבע עם הנהגת הרשות הפלשתינית. ההיאחזות של ישראל, בעידוד אמריקני, באבו-מאזן והגדרתו כפרטנר אמין ורלוונטי כנראה שגויות מיסודן. חרף הדימוי של אבו-מאזן כ"מנהיג העם הפלשתיני", הוא במקרה הטוב המנהיג המוחלש של תושבי הגדה. לכן, חתימה על הסכם קבע עימו לא תקדם את פתרון הסכסוך, אך ודאי תחליש את מעמדה של ישראל בקונפליקט המתמשך.

מנגד, תוצאות המחקר משרטטות את הפתרון ההגיוני יותר- זה שיתבסס על הזיקות של כל אחד משלושת המרכיבים (לפחות) של מה שאנחנו מכנים "החברה הפלשתינית". הסימן הבולט ביותר לכך היא רצועת עזה. התהליך שהחל בהינתקות והתגבר לאחר מהפכת 25 בינואר במצרים, יוצר חיבור סינרגטי בין עזה לבין שכנתה מדרום. בחודש האחרון, עם הדחתו של מורסי ועליית השלטון הצבאי-חילוני, מצרים החלה להבין שאין היא יכולה עוד להתעלם מהנעשה בעזה.

כעת, האתגר יהיה למסד ולתקף את הקשר בין ירדן לבין תושבי הגדה המערבית ולהפרידם מתושבי מזרח ירושלים. הצעות של שליטה ירדנית חלקית על מה שמכונה שטחי A וחלק משטחיB נראתה עד לא מזמן כתוכנית מגירה שתישאר קבורה בתהום הנשייה של ההיסטוריה. היום, כבר יותר ויותר מומחים מוכנים לדבר עליה בקול רם. ד"ר גיא בכור כתב באריכות על הקשר שבין ירדן (ובעיקר תושביה, ש-80% מהם פלשתינים) לבין תושבי הגדה המערבית. גם כאן, יהיה צורך למצוא איזון בין שליטה ירדנית-ישראלית, כולל מתן אזרחות על מה שנקרא היום הגדה המערבית. כמובן שבמקרה הזה, קל לומר מלבצע.

ההנהגה הישראלית נגררת אחר קונספציות שגויות שמכתיבה לה ארה"ב, שסובלת מליקוי מאורות בכל הנוגע למצב במזרח התיכון (ולא רק בהקשר הישראלי). הגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסה ולהסתכל למציאות בעיניים.