על הא ועל דא (חלק ב')

תודה לאל, לשמאל האובססיבי של ישראל יש טענה חדשה לממשלה ולראשה. מאז דיבר ראש הממשלה על משאל עם בשאלת הפתרון ביהודה ושומרון, נפלו פניהם. חרף דבריו הנחרצים של נשיא המדינה, פרס, אחד מראשי מחנה האובססיביים שיש רוב בישראל ל"פתרון שתי המדינות", החלו בעלי האינסטינקט הבריא שבמחנה זה לחוש ספקות, ואפילו חששות. שהרי כלל ידוע הוא שאם פרס אומר א', סביר מאוד שהמציאות קרובה הרבה יותר ל-ב'.

השמאל, כידוע הוא המחנה הדמוקרטי האולטימטיבי בישראל. הוא המציא את הדמוקרטיה, והוא מטיף מוסר בשאלות דמוקרטיות תחת כל עץ רענן, כשיש לכך מקום וגם כשלא. והרי סוד גלוי הוא שבדמוקרטיה, להבדיל מסוגי משטר אחרים, העם הוא מקור הסמכות ליצירת מסגרת שלטונית מסודרת. מסגרת כזו נוצרת באמצעות חקיקה, ואת הסמכות לחקיקה מאציל העם בדרכים ובטכניקות שונות לגופים יצוגיים, ובכלל זה הכנסת (או בית-נבחרים כזה או אחר ואחרים), שהם הרשויות המחוקקות. בדמוקרטיה, כל האזרחים בלי יוצא מן הכלל, כפופים לחוקיו. על העיקרון היסודי הזה, בנו דמוקרטיות שונות כללי משחק נוספים שעיקרם רצון לאזן בין הכוחות הפועלים בחברה, ובהם הגורמים המבצעים (ממשלה), שופטים (בתי המשפט) ובחלק מהמקרים גם המבקרים (מבקר המדינה).

העם כמקור הסמכות רשאי להעביר את כל סמכויותיו לכנסת, אבל רשאי גם לקבוע נורמות התנהלות אחרות, ובכלל זה לקבוע באילו מקרים תשמר זכות ההכרעה הסופית בידיו. בדרך כלל קורה הדבר בנושאים עקרוניים, מקיפים מאוד, ובעלי השלכה ארוכת טווח על אופייה של המדינה, אבל יתכנו גם חריגים ממתכונת זו. נכון, הכנסת היא המחוקקת במקרה הישראלי, אבל היא גם שליחת העם ולכן אך טבעי הוא שתהיה קשובה לרחשי ליבו, שהרי להיות חבר כנסת זו שליחות ולא מעמד של כבוד; ומי שממלא את השליחות, לרוב גם זוכה בכבוד.

עכשיו עומדות על הפרק שאלות כבדות משקל ביותר, כגון: חוקה למדינה, גבולות המדינה, אופייה הלאומי של המדינה ועוד. אך טבעי הוא שבהכרעה בשאלות אלה יהיה העם לא רק שותף פעיל, אלא הגורם המכריע. ופתאום, ל"הכי דמוקרטים" שבינינו יש פקפוק, ספק ומתחילים "כאבי-בטן". פתאום הוא שוכח שרוב הדמוקרטיות השתמשו ומשתמשים במשאל-עם כדרך לקבלת החלטות בנושאים מכריעים, וכי במהותה הכרעה כזו היא הדמוקרטיה האולטימטיבית. נכון, יש חשיבות גם לאופן בה מנוהל תהליך קבה"ח כגון: שקיפות, דרכי ניסוח השאלות העומדות להכרעה, החלטה מראש מה תחשב כהכרעה, תקינות ספר הבוחרים, חופש הדיבור וההסברה לקראת קיום המשאל ועוד. אבל אין מקום לספק באשר לעצם לגטימיותו של הליך המשאל כדרך קבה"ח בדמוקרטיה.

וכאן חוזר השמאל האובססיבי (ש"א) הישראלי לשורשי התנהלותו הצבועה שלפיה דמוקרטיה היא דבר טוב כל עוד היא מבטיחה את ההגמוניה שלו, כל עוד היא מקבלת את ההחלטות הרצויות לו וכל עוד הוא מוביל תהליכים ואינו נתבע לציית לתוצאותיהם. כשמתברר לחלקים כאלה ואחרים של הש"א שכלל לא בטוח שמשאל העם יכריע לטובת התפיסה המקובלת עליהם (שבינתיים נותרה סתומה, כפי שהייתה לאחר הסכמי הנפל של אוסלו), או אז מתחיל מחול השדים שבא להטיל ספק בתקינותו של משאל עם. הניסיון ההיסטורי הישראלי מלמד שהעם חכם ממנהיגיו, ובכל פעם שהתקבלו החלטות קרדינליות ע"י מנהיגות לאומית מצומצמת, הן היו בכיה לדורות (למעט עצם ההחלטה על הקמת המדינה, משום שהייתה דיכוטומית מובהקת), הן היו מניפולטיביות והן היו עטופות בצלופן עבה של שקרים, תעתועי דימיון ועיוותי אינפורמציה, והובילו אותם מנהיגים מבית מדרשו של הש"א.

ויונתן גפן, במעריב – סוף שבוע מ-9.8.13, מנסה על ציבור הקוראים תרגיל אינטלקטואלי חדש-ישן: "המדינה רוצה תשובות מהעם, למרות שזה הפוך בשאר העולם". א. זה לא הפוך בשאר העולם; ב. הממשלה תמיד רוצה תשובות מהעם, אבל לא תמיד מתחשבת בהן; ג. ממשלה שאינה רוצה תשובות מהעם היא דיקטטורה; ד. על ממשלה אפשר ללחוץ בקלות יחסית, על העם קשה הרבה יותר ללחוץ; ה. העם הוא זה שמשלם את מחיר הכשלונות של כל הממשלות, אלה ששואלות את פיו ואלה שאינן שואלות את פיו. לכן, בנושאים קרדינליים , מוטב יידרש לשלם מחיר על שגיאותיו שלו. זאת ועוד, חכמת ההמונים אינה תמיד טלית שכולה תכלת, אבל אחוזי ההצלחה שלה גבוהים בהרבה מאלה של חכמת המעטים, שלעיתים קרובות לא השכל הישר הוא שקובע את החלטותיה.

אינני מתכוון לעסוק באסטרולוגיה, אולם בחרתי בכותרת זו, משום שגם האסטרולוגיה הפכה לבושתנו גורם פוליטי במערכת ה"מטורפת" שלנו. בקונטקסט זה, השאלה היחידה המעניינת היא עד כמה דומיננטיים אצל אדם המיועד לתפקיד נגיד הבנק המרכזי הקשר בין אסטרולוגיה לבין תפקודו המקצועי. אילו התברר ליידרמן אינו מסוגל לקבל החלטות מקצועיות ללא ייעוץ אסטרולוגי, שהחלטותיו המקצועיות מושפעות מייעוץ אסטרולוגי ולא משיקולים כלכליים רציונליים או שבכל עימות דעות בין אנשי מקצוע ועובדות לבין אצטגנין, גוברת אוטומטית עמדתו של האחרון – הייתי אומר: האיש מסוכן ואינו מתאים על הבסיס הזה.

דומני, שדווקא שאלה זו לא נבדקה לעומק, ומכאן ברור שמי שהעלה אותה על השולחן ביקש לבצע "סיכול ממוקד" של המועמדות או "רצח אופי" לאותה מטרה בדיוק. בעניין זה, התקשורת שוב גילתה פרצוף צהוב ומכוער, ושוב כשלה בביצוע עבודתה המקצועית. ומשום שהדבר נעשה יותר ויותר שכיח, אני טוען שהתקשורת כורתת את הענף עליו היא יושבת, ולא יעזרו לה בסופו של דבר סיסמאות הסרק שהיא "כלב השמירה של הדמוקרטיה". היא אולי כלב, אבל בין זה לבין שמירה על הדמוקרטיה כל קשר הוא מקרי. אינני סבור שיש מישהו בצמרת מדינת ישראל, ולא רק בצמרת שלנו, שאינו נעזר ביועצים. דווקא אחד המבחנים החשובים של מנהיגים ברמות העל הוא היכולת לבחור יועצים טובים, וגם להאזין להם ולשקול את דעתם.

מאידך אני מסכים שליידרמן לא גילה עמוד שדרה ראוי כאשר התקפל תחת לחץ שלא חייב זאת למעשה, ובכך פגע גם בעצמו וגם במי שביקש לתת בו אמון. בכך גם הוכיח שיקול דעת מפוקפק. זכותו, כמובן, להחליט שאין הוא מעוניין במועמדות, אולם אז היה עליו להסיר את המועמדות בטרם "התפוצצה" הפרשה. משהתפוצצה – היה עליו להלחם נגד הלשונות הרעות ונגד המלעיזים לסוגיהם. משלא עשה כן, כשל.

נושא בחירת נגיד לבנק ישראל נדון כבר בהרחבה בתקשורת, בחלקו בדרך נאותה ומכובדת, וברובו בדרך נלוזה, כאמור לעיל. הפעם אני מבקש לעסוק בתפקידו ומישקלו של השכל הישר במינוי הנגיד והנגידים הבאים לבנק ישראל.

ביסודו של דבר, בישראל של היום ובממשלה שבראשה עומד נתניהו – בין אם אוהבים זאת ובין אם אוהבים פחות – נתניהו הוא נותן הטון הראשי כראש ממשלה, ובשל רקעו ונסיונו הקודם גם בנושאי הכלכלה. בימיו של שר האוצר הקודם, שטייניץ, הדבר התקבל כמובן מאליו, שהרי שטייניץ לא היה מימיו כלכלן. ראוי שהדבר יהיה מובן גם בימיו של יאיר לפיד, שברקעו אינו מומחה גדול יותר לכלכלה משטייניץ. אני משוכנע שיאיר לפיד עצמו כבר יודע היטב שאלה פני הדברים, מעבר לעובדה ששר אוצר חייב תמיכה חזקה של ראש ממשלה בכדי "לכפות" את רצונו על שרי הממשלה. עוד יותר חשוב בהדבר בקואליציה שבה ניגודי אינטרסים מובהקים בנושאים רבים. אבל לא רק חוסר נסיונו של לפיד "מזמין" זאת; נסיונו הרב של ראש הממשלה, ורגישות הזירה הכלכלית עושים זאת לבלתי נמנע.

משום כך, מותר להניח ואפילו להמר בסכום סביר על כך שהדמות השלישית בחשיבותה בהירארכיה הכלכלית של ישראל, חייבת להשתלב היטב בטריאומווירט הכלכלי המוביל, ופרוש הדבר בראש וראשונה לדבר בשפתו של ראש הממשלה. יהיו כמובן מי שיגידו שרצוי יותר שהנגיד יהיה מן איפכא מסתברא לשניים הראשונים, למען האיזון וכו', אינני שותף לדעה זו ואינני סבור שיש לכך סיכוי בתנאי המשילות הבעייתיים בלו הכי של ישראל.

לכן, במקום לנהל מאבקי-סרק סמנטיים על מועמד "פיקטיבי" כזה או אחר (פיקטיבי לא בהכרח משום שאיננו מסוגל, אלא משום שאינו מקיים את תנאי-היסוד הנ"ל), לשבש הליכים ולגרום נזקים עצומים בראש וראשונה לכלכלה הישראלית ולציבור, מוטב יעסקו כל אלה שמעורבים בתהליך מטעמים ענייניים אך ורק בשתי שאלות: א. מציאת מועמד ראוי המקובל על ראש הממשלה (וגם שר האוצר); ב. לא לבזבז זמן; ואלה שמעורבים בו מטעמים לא ענייניים, יפסיקו לעסוק בו. מותר פעם להיות רציניים ולהשתחרר להרף-עין מהמנטליות הפוליטית הטיפוסית שלנו של עסקנים פוליטיים סוג ז'. פוליטיקאים שכל הווייתם היא נקמנות אישית או כותרת תקשורתית הם נמושות פוליטיות, ומי שמחפש מדדים לשיפוט הפוליטיקאים שלנו, גם זהו מדד מצויין.

מי שאינו מבין את מלוא כוונתם של הדברים, ראוי שיעקוב אחר התנהלותם של שני בלתי-רלוונטיים טיפוסיים – שאול מופז עם ה"תוכנית המדינית" שלו, ועמיר פרץ עם הצהרותיו המוזרות בנושא שחרור המרצחים הפלשתינים במסגרת חידוש המו"מ המדיני. הראשון טוחן מים, וכל מה שיש לו להציע זה שני ח"כים שתומכים בו, וגם זה בערבון מוגבל. והשני שמחפש כל הזמן תהליך מדיני, במקום לברך על ההתנעה ולקם את המימוש, עוסק בהבטחת "שיחרור אפקטיבי" של המרצחים; יש בכלל דבר כזה בהקשר למרצחים עם הרבה דם יהודי על הידיים?!

אני עדיין מקווה ומאמין שיימצא בהקדם מועמד בעל-שיעור קומה מקצועי הולם, מקובל על רוה"מ לתפקיד נגיד בנק ישראל, וכי לאחר שיבחר הנגיד הבא, יופקו הלקחים הניהוליים תהליכיים מהסאגא האחרונה, תקבע נורמה מסודרת לתהליכים דומים בעתיד ונצעד עוד צעד קל בדרך למדינה מסודרת.

בישראל כל מהלך פוליטי או מדיני – חשוב או בנאלי – מעורר וויכוחים סוערים; כל ישראלי חש שהוא בקי בפרטי-הפרטים לפחות כמו ראש הממשלה ושר הביטחון. ומשום שזו תחושתו הסובייקטיבית אך הבלתי ניתנת לעירעור, הוא נלחם בחירוף נפש על העדפתה ועל יישומה רובה ככולה במהלכים המדיניים האקטואליים.
בישראל יש לובי מוכרז או בלתי-מוכרז כמעט לכל נושא, ובמיוחד בנושאים שיש בהם מוטיב אמוציונאלי. אלא שבנושאים אמוציונאליים למוטיב האמוציונאלי השולט נלווה בדרך כלל עיוורון מוחלט כמעט לכל המוטיבים האחרים.

בישראל עשויות להתקיים עסקות טיעון אבסורדיות בנושאי הפשיעה החמורים ביותר – רוצחים, רוצחים פוטנציאליים כנהגים שיכורים אנסים, סוחרי סמים, רמאים בקנה מידה בינלאומי ושאר פשעים חמורים. הלובי במקרים כאלה, משום מה, ממותן עד כדי תמיהה, חסר שיניים וחסר תהודה ציבורית. כתוצאה מכך נגזרים על עבריינים קשים עונשים מגוחכים, ועיתים מזומנות אף קוצבים את עונשם בשקט, ללא תהודה ציבורית, לעוד פחות ממה שהעסקה המשפטית המקורית והמפוקפקת יעדה להם; עניין שלמודה , כנראה...
בנושא רוצחי הטרור, מתנהלת כאן תמיד מהומת אלוהים, בין צריכים לה ובין אם לא. למעט, כמובן, אם מדובר בהחזרת שבוי או גופה, שאז פועלים מנגנוני לובי הפוכים המצדיקים את המהלך מכל וכל; שוב חוסר הגיון בסיסי. מי שעושה את האבחנות בין המקרה הנוכחי למקרהו של שליט, למשל, הוא נאיבי, שוטה או צבוע.

ביסודו של דבר אין הבדל. או שמנהלים מדיניות דומה לזו של ארה"ב, שאין מנהלים מו"מ עם רוצחים ועל רוצחים שפוטים, או שמבינים פעו ולתמיד שליד "הכל שפיט" יש גם: "הכל סחיר".
יוצרי המהומות ומלביה הן שתי קבוצות בעיקר: קרובי המשפחות שנפגעו ואנשי מוסר אמיתיים – טבעי ומובן , גם אם לא תמיד מוצדק; ויריבים פוליטיים של הממשלה, שלא עצם השחרור מטריד אותם, אלא תכנה של "עסקת החבילה" כולה. אלה היו רוצים למשל גם שחרור וגם קידום המו"מ וגם הפסקת הבניה וגם ויתורים ישראלים מראש במו"מ שעדיין לא התחיל. גם אצלם הגישה נובעת מאמוציות בלתי-מבוקרות, אלא שהכיוון הפוך בדיוק לזה של הקבוצה הראשונה. וכמו בכל קיצוניות, שתי הגישות שגויות מן היסוד, משום שעולמנו, מה לעשות, אינו פשוט.

ברוב המקרים הבעיה של ישראל בוויכוח מול המערב והפלשתינים, הוא שישראל נדרשת לבצע צעדים בלתי-הפיכים לטובת הצד הערבי, ומקבלת תמורה בצעדים הפיכים עד הפיכים בנקל. אלה נשחקים עד מהרה, מתמוססים ובשטח נותרות דה-פקטו העובדות הבלתי-הפיכות כאנדרטאות לדראון רפיסות הרוח וקוצר הראות שלנו. דווקא בשחרור המרצחים פועלת ישראל, אולי לראשונה בקונטקסט הפלשתיני במכניזם מאוזן יותר מבעבר, והשינוי הזה מבורך, הגם שלחלק מהציבור הוא קשה לעיכול.

ויתור על בניה ועוד בירושלים והסכמה מראש לגבולות שאינם גבולות ביטחון, הם צעדים בלתי-הפיכים דה-פקטו, ולרוב גם דה-יורה. שחרור אסירים, חלקם כאלה שעומדים להשתחרר ממילא תוך זמן לא רב, בין אם בגלל הסכם ובין אם משום שענשם הגיע לפרקו, איננו צעד בלתי הפיך. אסירים ששוחררו, כפי שכבר הבהירה הממשלה, אפשר לעצור מחדש אם יחזרו לסורם. אסירים ששוחררו, לפחות בחלקם, אפשר לשחרר גם אל מחוץ לשטח איו"ש ולהקטין בכך את הסיכון מהם. ואסירים ששוחררו, אפשר גם לחסל פיסית, אם יחזרו לעסוק בטרור. שחרור האסירים מתבצע "במנות" וניתן לעצרו אם אין התקדמות במו"מ; כלומר, הסיכון גדל כפונקציה של התמורה, שבמקרה זה היא המו"מ – מבחן מחודש לכוונות הפלשתינים. המו"מ הוא אינטרס ישראלי ברור. הסכם הוא אינטרס מותנה בתוצאה ובביטחונות שיתלוו אליה.

הואיל והתהליך כולו הוא אבן בוחן אחת חשובה אך לא יחידה לתמונת המצב האזורית הכוללת, שאלת הצורך בו אינה מתחילה ונגמרת באסירים, אלא במאזן הכולל של ההתפתחויות ואיננו יודעים לחזות מראש את כולן.

המחזות קורעי-הלב של משפחות חללים שרב כאבן על האובדן וקשה להן במעמד זה לנהל שיקול קר בנושאים הרחבים שעל סדר היום מובנים, אבל "חיזורן על הפתחים" למען יאזינו להן ויעדיפו את עניינן הפרטי על פני השיקול הציבורי – מוטב להם ולנו שלא היו מתרחשים. עצם ההנחה שמגלמים מחזות אלה היא שהממשלה כביכול לא שקלה בכובד ראש וישוב הדעת את כלל השיקולים ובחרה לעת הזו ברע במיעוטו מבחינתה של ישראל. יש בכך גם פגיעה במנהיגות הלאומית ללא סיבה של ממש, גם ניסיון נואל להכניע אותה, בשיתוף למעשה עם יריבים פוליטיים, למשפט הרחוב וגם מידה לא מבוטלת של אגואיזם.

הצבת ה"אני" בראש סולם העדיפויות הלאומי בכל עניין ובכל עת, היא רעה חולה, נוגדת את הסולידריות הלאומית והחברתית ומביאה רבים בציבור לכלל אדישות לאמוציות. שהרי אי-אפשר לנהל מדינה וחברה בעיקר על בסיס אמות מידה אגואיסטיות של קבוצות מיעוט. גם הטיעונים המוסריים אינן מחזיקים כאן מים. שהרי הם בכל מקרה חלק ממערכת השיקולים הכוללת של הממשלה, ועצם העובדה שעוד קבוצת מיעוט רלוונטית מעלה אותם ברגע האחרון כ"אס" במשחק הפוליטי של הורדת ידיים מול הממשלה, אינה עושה אותם יותר מוסריים.

היכולת להבחין בין עיקר לטפל היא מתנת-אל. אי-שימוש בה או שחיקתה עד דק, היא רגרסיה חברתית שחייבים להתגבר עליה כולם – כל אחד בתורו הוא.

הדברים הללו הם גם תגובה לדבריו של יואל פישמן ב"מקור ראשון", 2.8.13, "תבוסה מוסרית". פישמן נמנה ככל הנראה על הנביאים בעם, אנשי הקצוות כפי שמכנה אחד-העם את שומרי החומות המחמירים עד כדי קיצוניות, שאינם יודעים ואינם יכולים להתפשר עם המציאות גם כשצריך, אלא שהוא אינו נביא... . עם ישראל המודרני, בניגוד לנתורי קרטא, למשל, אינו רשאי לסמוך רק על חזון הגאולה שיביא המשיח. עליו לבנות את הוויית חיו על האמירה המעמיקה והאל-מותית: "הכל נקבע, והרשות נתונה". לאמור: עשה כמיטב יכולתך היום ואל תחכה לאחרית הימים – שלח לחמך על פני המים (היום), כי ברבות הימים תמצאנו...