קללת סיני

חצי האי סיני משתרע על כ-61,000 קמ"ר, כמעט פי-שלושה משטחה של מדינת ישראל, ואוכלוסייתו מונה כ-550 אלף, פחות מעשירית מאוכלוסיית ישראל. תושבי סיני, למרות שרובם בעלי אזרחות מצרית, אינם מצרים: לשונם הערבית היא דיאלקט סעודי, תרבותם אינה תרבות מצרית, והם מזדהים עם מדינת מצרים בערך כמו שהבדווים בנגב מזדהים עם מדינת ישראל. הסיבה לכך היא כי הבדווי לעולם לא יזדהה עם מדינה, כי זו מסמלת סדר ושלטון החוק, ואילו המדבר הוא ספונטני, ובמרחביו שורר שלטון השבטים. רק כאשר הבדווי הוא חלק ממערכת השלטון וממנעמיה הוא מזדהה עם המדינה, למשל בירדן, וגם זה אינו מובטח לתמיד.

חצי האי סיני מעולם לא היה חלק אינטגרלי ממצרים. הוא חובר אליה רק בתחילת המאה ה-20, כשבריטניה, ששלטה אז במצרים, רצתה להרחיק את האימפריה העותומנית מתעלת סואץ. המדינה המצרית מעולם לא ניסתה להחיל על סיני את החוק והסדר המצרי, וההוכחה לכך פשוטה: הכבישים הבודדים בסיני משאירים מרחבים עצומים ללא גישה לזרועות שלטון: משטרה, בריאות, חינוך ותשתיות. גם הצבא המצרי ראה בסיני רק שטח אימונים ומרחב לחימה עם ישראל, ובתמצית ניתן לומר שסיני היה מאז ומתמיד חטוטרת על גבה של מצרים, בן חורג שהציפיות ממנו נמוכות מאוד.

הסכמי אוסלו הגבירו את המתח

לאחר שכבשה ישראל את סיני במלחמת ששת הימים (יוני 1967), הגיעו הבדווים של סיני להסכמה עם צה"ל: ישראל תיתן לבדווים אוטונומיה לחיות את חייהם כרצונם, והם לא יתנגדו לשלטון ישראל בשטח. ישראל התעלמה ממטעי הפרג שצמח בסיני וסיפק חלק ניכר מתצרוכת האופיום העולמית, והבדווים התעלמו מהתיירות הישראלית בחופי הים האדום שלא נהגה על-פי כללי הצניעות המקובלים על הבדווים. כפרי הנופש הרבים שהיו אז בטאבה, בנואיבה, בדי-זהב ובאופירה (שארם א-שייח') סיפקו פרנסה יפה לבדווים. גם הקירבה לבסיסי צה"ל הביאה לבדווים רווחה כלכלית. בסיס היחסים הטובים בינם ובין ישראל היה העדר כוונה ישראלית להפוך אותם לישראלים בתרבותם, והעובדה שישראל הניחה להם לחיות את חייהם על-פי הכללים והחוקים המקובלים עליהם מקדמת דנא.

חשוב לציין כי הגבול בין ישראל ומצרים היה קו על המפה, לא גדר או חומה בשטח, והדבר אפשר לבדווים של סיני להתפרנס מהברחת סחורות, סמים, נשים ומסתנני עבודה לישראל, תוך שיתוף פעולה עם בני משפחותיהם המתגוררים בנגב. השלטונות בישראל ידעו על תעשיית הברחות זו, אך במשך שנים עשו מעט מאוד כדי לעצור אותה, בשל אינטרסים כלכליים ואחרים של כל הצדדים כמו גם השאיפה לשמור על יחסים טובים עם הבדווים של סיני.

ישראל נסוגה מסיני בשנת 1982, מצרים קיבלה בחזרה את חצי האי, אך המדינה המצרית לא חזרה אל מרחביו הפתוחים ואל הריו הגבוהים של חצי האי. הממשל המצרי הצטמצם לערים הבודדות הנמצאות בשוליים: בחוף הים התיכון - רפיח, אלעריש, שייח' זוויד, בחוף הים האדום - טאבה, דהב, נואיבה, שארם א-שייח', ובחוף מפרץ סואץ - א-טור, ראס סודר, אבו רודיס, פורט פואד. כדי להתגבר על בעיית האבטלה במצרים, הציע הממשל המצרי, עוד בימי מובארכּ, לצעירים רבים לעבור לסיני ולעבוד בתעשיות הנפט, המחצבים והתיירות, והממשלה המצרית יזמה פרויקטים חקלאיים בסיני, תוך הסתמכות על מים שיועברו מהנילוס. מעבר של אלפי מצרים לסיני נתפס בעיני הבדווים כניסיון להשתלט עליהם ולדחוק את רגליהם משטחיהם וממקורות המחיה שלהם. כך החל המתח בין המדינה המצרית ובין האוכלוסיה הבדווית בסיני לאחר נסיגת ישראל מחצי האי.

המתח גבר בעקבות הסכמי אוסלו (1993), ובעקבות הכספים הבינלאומיים שהחלו לזרום לרצועת עזה. כספים אלה תורגמו לביקוש סחורות בעיקר מישראל, אך גם ממצרים בשל המחירים הנמוכים הנהוגים בה. הבדווים תושבי צפון סיני ראו את עצמם כמתווכים הטבעיים בין עזה ומצרים, בעוד שהפקידים המצרים, אנשי המשטרה והמוח'אבראת חפצו ברווחי התיווך, המסחר וההובלה. המתח גבר כאשר המסחר עם עזה החל לכלול גם כלי נשק. הללו יובאו מסיני ולא מישראל, ועל כן הארגונים המתנגדים לאש"ף, ובראשם חמאס והג'האד האיסלאמי, ביקשו להיות יבואניו. עוד כשישראל שלטה ברצועה, החלה לפרוח תעשיית המנהרות, וההברחה אליהן, ודרכן - לרצועה, הפכה מקור הכנסה רב חשיבות עבור הבדווים של צפון סיני.

מאז השתלטות חמאס על הרצועה ביוני 2007, הוא הפך לשותף הבכיר של הבדווים בעסקי ההברחות, שכן חלק גדול מהכנסות הארגון וממשלתו מגיע ממיסים המוטלים על חופרי המנהרות, על מפעיליהן ועל הסחורות המוברחות דרכן. במקביל, עשרות פעילים של ארגוני ג'יהאד, המתנגדים לחמאס ושנרדפו על ידיו, נמלטו מהרצועה ומצאו מקלט בסיני בקרב הבדווים של אזור אלעריש - שייח' זוויד. כך הם נשארו קרוב לזירת הפעולה שלהם, אך במקום מבטחים. שלטון חמאס שלח אנשי מודיעין לצפון סיני, הן כדי להתחקות אחרי פעולותיהם, והן כדי לארגן מן הצד המצרי את ההברחות. כל זה נעשה תחת עיניהם - הפקוחות אך מכוסות בדולרים - של אנשי הביטחון המצריים.

במקביל, ניסה חמאס להפוך את סיני לבסיס משני לתקוף ממנו את ישראל, שכן עובדת היותו שטח ריבוני מצרי משתקת את יכולתה של ישראל להגיב. כשהכבידה ישראל את המצוד אחרי מחבלים היורים טילים על ישראל מרצועת עזה, ניסה חמאס להעביר את הלחימה לסיני באמצעות תקיפה של אוטובוסים וסיורי צבא ישראלים, או שיגור טילים לעבר ערים בישראל, וזאת על חשבון הריבונות המצרית כמובן. כיום מאשימה מצרים של אחרי מורסי את חמאס באחריות לכאוס הטרוריסטי בסיני, ולא בלי סיבה.

אחים לטרור ולשריעה

במהלך העשור הקודם גם החלו להגיע לסיני ג'יהאדיסטים מזירות אחרות שהפכו להיות מסוכנות מדי עבורם, ובעיקר עירק ואפגניסטן. הללו מצאו מקלט בטוח בסיני, בקרב הבדווים. הג'יהאדיסטים הביאו איתם את המומחיות שצברו בשימוש בנשק, בחימוש מכוניות, בהרכבת מטעני נפץ ובהכנת מכוניות תופת. בינואר ובפברואר 2010 קיבלה אוכלוסיית הג'יהדיסטים של סיני תגבורת משמעותית, כשמאות פעילי ארגונים איסלאמיסטים קיצוניים נמלטו מבתי הכלא המצריים שנפרצו על-ידי ההמון שזרם לרחובות נגד שלטון מובארכּ. עבור המצרים זה היה "האביב הערבי"; עבור הג'יהאדיסטים זו הייתה הדרך אל החופש לעשות כראות עיניהם, נגד מצרים ונגד ישראל כאחד.

כדי לקבל תרומות, נשק ותחמושת, נזקקו הג'יהאדיסטים של סיני להוציא פיגועים ולהתארגן בארגונים. באוקטובר 2004 הותקפו מלון הילטון טאבה והנופשים בחוף ראס א-שיטאן. באפריל 2006 ביצעו מחבלים שלושה פיגועים בעיר דהב שבהם נהרגו 27 בני אדם וכ-100 נפצעו. באפריל 2010 נורו שתי קטיושות מסיני לעבר נמל אילת, ואחת מהן נפלה באזור עקבה שבירדן. נראה שהפגיעה בעקבה הייתה מכוונת. באוגוסט 2011 חדרה חוליית טרוריסטים מסיני לישראל מצפון למחסום עין נטפים בכביש רפיח-אילת, ורצחה 8 ישראלים. באפריל 2012 שוגרה רקטת גראד לאילת, ונפלה סמוך לשכונת מגורים. באוגוסט 2012 בוצעה מתקפת הטרור על החיילים המצריים שהיו מוצבים סמוך למפגש הגבולות ישראל-מצרים-עזה, 16 מהם נהרגו, ונגמ"ש מצרי שחטפו המחבלים חדר לישראל וחוסל. חשוב לציין שהטרוריסטים שביצעו את הפעולה היו חגורים בחגורות נפץ.

לאורך השנים האחרונות פוצצו ארגונים שונים את צינור הגז שהביא אנרגיה ממצרים לישראל וירדן. היו אלו בדווים, אך ייתכן מאוד שג'יהדיסטים סייעו להם.

שני ארגוני הג'יהאד העיקריים הפועלים בסיני הם "מג'לס שורא אלמוג'אהדין פי אכנאף בית אלמקדס" - "המועצה המייעצת של לוחמי הג'יהאד בסביבות ירושלים": ארגון שבסיסו בעזה ויש לו פעילים רבים בסיני. הוא נטל אחריות על שיגור הגראד לאילת לפני שבוע, והוא גם אחראי למספר תקיפות על תחנות משטרה בצפון סיני. ארגון זה הוא בעל אג'נדה פלשתינית עם נגיעה למצרים, והוא פועל בהשראת הרעיונות של הג'יהאד העולמי.

הארגון השני הוא "ג'מאעת אלתווחיד ואלג'יהאד" - "קבוצת הייחוד והג'יהאד" היא חלק מקבוצה גדולה יותר - "ג'מאעת אלתווחיד ואלג'יהאד פי ע'רב אפריקיא" - "קבוצת הייחוד והג'יהאד במערב אפריקה". זהו ארגון המקורב בדעותיו ובשיטות פעולתו לאל-קאעידה.

קבוצה נוספת שהוזכרה בימים האחרונים היא "דרע סינא" - "מגן סיני". מעורבותה בפיגועים אינה ברורה.

עליית "האחים המוסלמים" לכס הנשיאות במצרים בסוף יוני 2012 הייתה הבשורה הטובה ביותר עבור לוחמי הג'יהאד של סיני, ביודעם היטב כי שלטון זה לא יפעל נגדם בנחישות, בשל הקירבה האידיאולוגית בין "האחים" ובין הג'יהאדיסטים: שני הצדדים מאמינים בעליונות האיסלאם על כל הדתות האחרות ובחובה הדתית של הג'יהאד; שניהם רואים בישראל ישות בלתי לגיטימית ושניהם תומכים ביישום השריעה על כל מעגלות החיים בארצות האיסלאם. ואכן, מורסי ריסן את תגובות הצבא נגד הג'יהאדיסטים בסיני, ואחרי שאלה חיסלו 16 חיילים באוגוסט 2012, מורסי אף הדיח את ראשי הצבא. הצבא המתין לשעת הכושר להיפטר ממורסי ומהג'יהאדיסטים שהשתלטו על סיני גם יחד, וזו הגיעה בדמות ההפגנות ההמוניות שפרצו במצרים ב-30 ביוני השנה.

בימים אלה עסוק צבא מצרים בסילוק תומכיו של מורסי מהכיכרות בקהיר ובאלכסנדריה שבהן הפגינו במהלך חודש וחצי, ויש נפגעים רבים. הג'יהאדיסטים של סיני תומכים ב"אחים המוסלמים" ובדרישתם להחזיר את מורסי לכס הנשיאות. הצבא משוכנע שיש קשר בין הנהגת "האחים" ובין הארגונים בסיני, ו"האחים" מצפים כי הארגונים הג'יהאדיסטים שבסיני יתקפו את הצבא על-מנת להקל על הלחץ על מפגיני הכיכרות. קיימת אפוא סבירות לא נמוכה שהארגונים הללו ינקמו בצבא על פיזור ההפגנות ועל ההרוגים שהפיל בקרב "האחים". הנקמה יכולה לבוא בתקיפת מטרות צבא ומשטרה בסיני, או בתקיפת מחנות צבא וכלי רכב צבאיים בתוך מצרים. לפני כחודש טען הצבא כי מחסום ביקורת שלו בין איסמאעיליה וקהיר תפס משאית עמוסה טילי גראד בדרכה לאזור קהיר. אם אכן מדובר באירוע אמיתי, ניתן לצפות לכך שהג'יהאדיסטים ישגרו טילים לא רק לכיוון אילת, אלא גם לכיוון קהיר ואלכסנדריה.

הג'יהאדיסטים של סיני אינם ממתינים לצבא מצרים עם ורדים בידיהם. הם מכינים לו מערכה שהניצחון בה יעלה לו באבידות רבות. הם מבוצרים בנקיקי ההרים, במקומות שבהם טנק הופך לארנבת במטווח. כוחות לוחמים ייאלצו להגיע ברגל תוך לחימה במעלה ההר, או במסוקים שניתן להפילם בקלות יחסית באש מהקרקע.