לרקוד כל הדרך לפסגת השנים

היות ואני לא מכיר את הרפרטואר העשיר של רנה שיינפלד הכוריאוגרפית והרקדנית בעלת השם העולמי ,גם אילו רציתי להשוות את המופעים הגדולים שלה בעבר למופע שבו אני צפיתי, המאמץ היה לשווא. מה גם שזה לא מאמר של מבקר אמנותי, אלא, כאמור, התרשמות של פובליציסט. די היה לי במה שראיתי כדי להתרשם מרנה שיינפלד, לא האגדה, אלא זאת שנעה מולי על הבמה באולם סוזאן דלאל בשכונת נווה צדק הציורית בתל אביב.

שם המופע היה "וואלס ב-5:30" על-פי הלחנים של שלמה ארצי. השם לעצמו גירה אותי. הרי גדלנו על הוואלסים של שטראוס ובראשם "הדנובה הכחולה". והנה ואלס בתל אביב היום . איזה יופי. אכן היו במופע מקצבים של וואלס, אבל לא רק הם. היו הלחנים של שלמה ארצי, החמים הקצביים. אבל בעיקר הייתה שם רנה שיינפלד. היא לא נעה, האישה הזאת. היא ריחפה, היא גלשה, היא צנחה ונסקה כמרבד קסמים. והיא נשאה אותי ואת הקהל איתה בכול אשר נעה על אותה במה קטנה שהפכה למעין יקום שלם, כולל הקרנת רקע וצילומי תקריב מרתקים פרי עבודתה. רק לרגע חשבתי שלא מדובר כאן ברנה שיינפלד הצעירה המחוללת שגילתה מרתה גרהם, ועל היותה בין המייסדות של "להקת בת שבע" שתחגוג בשנה הבאה יובל שנים. רק רגע. הגוף חלף על פני השנים כמו אותו מטוס שחג מעלינו ביום העצמאות בתנועות אקרובטיות. ומשאיר אחריו שבלים צבעוניים.

"מדוע בחרת בשלמה ארצי?" - שאלתי אותה בשיחה בביתה. "רציתי למצוא משהו ישראלי, משהו שהוא כאן ועכשיו. שלמה כותב גם על מזג האוויר, ואתה מרגיש את החום, את משב הרוח, הוא משקיף על הסביבה האנושית, על הטבע. ואני אוהבת את הטבע. הטבע הוא נפלא, ואני חלק ממנו. כאשר אני יוצאת מן הבית ומתבוננת בעָלֶה של עץ והצבעים, הרי זה עולם ומלואו. שלמה ארצי מזכיר את הריקוד ברבים משיריו. "תרקוד היא אמרה לי תרקוד" ועוד. אשר לָשֵם של המופע, אני חשבתי דווקא על שמות אחרים אבל שלמה הציע את השם 'ואלס ב 5:30' ואני קבלתי" - מסכמת רנה את התשובה על שאלה זאת.

גם היצירה הזאת כפי שתואר, משרטטת בלחן, מילים ותנועה את נופי הארץ, החלומות של אנשיה, הלבטים, הכאבים, הערגה והצימאון. משום כך לי כצופה - ריקודי הסולו, הריקודים הזוגיים וריקודי הלהקה כולה מילאו את החלל של הארץ הזאת. לכך תרמו, כאמור, גם קטעי הרקע בוידיאו על מלוא המסך, או על חלקו שלא רק השקיפו על נופי תל אביב ב-scan, תנועה רחבה של המצלמה, אלא בתקריב (Close-up). ריקודי הסולו, הדואט והלהקה, מתרחשים ביקום, שהוא הבמה, שעליה משוטטים, רוקדים ושומעים לחנים. קטעי הוידיאו מקרבים את הקהל אל רנה ואל הבעות פניה כשהיא מתבוננת מן החלון, מן המרפסת ורואה את בתיה ושמיה של תל אביב ואת כבישיה הסואנים. הריקודים ברקע הם רב ממדיים, בתנועה בצליל, ובשמע, כמו בהנפשה הם נעים ,פעם ממוקדים ופעם נעים במסלולים שונים, עולים ויורדים מתפשטים בקשת ומתכווצים, כמו מזרקה. רק לשנייה, כפי שציינתי, נתתי את דעתי לגילה של האישה המדהימה הזאת, רק לשנייה. מיד היא נראתה ברבור צעיר כמו חמשת הרקדנים האחרים ששטים על הבמה. כל כך עכשווי.

"יש איזה סוד, איזה משהו, תעצומות נפש - שנותנים לך את הכוח והגמישות?" - אני שואל.

"וודאי שיש כאן סימביוזה מוחלטת בין הנפש והגוף כמו בדברים אחרים. הפנים הם הרבה מאוד בריקוד (וכאן היא מתייחסת ל"מחמאה" שלי במפגש הראשון. אם רוקדים בלי פנים, אז רוקדים בלי נשמה. אבל במחול קודם כול בא הגוף. הוא הכלי האדיר, כול הרמ"ח ושס"א, שמכיל גם את הנפש. הוא שמזרים את הדם והאנרגיות שמזינים את הנפש וחזור חלילה. הגוף הוא דבר פלאי והפוטנציאל שלו הוא אדיר.אבל במחול יש הרבה מאמץ, הרבה אמון בהפעלת אותו גורם נפלא שנושא אותנו ששמו הגוף. צריך לעמול בהתמדה ובנחישות על טכניקה.כול הזמן, כול הזמן. עד כדי כך זה הופך לחלק בלתי נפרד מסדר יומך, שכאשר אני יושבת אתך ואני בחופשה, הרי צריכה הייתי לחוש רוגע, אבל לא. זה חסר".

מתברר לך שבתנועות המחול, יש הרבה חופש, מעבר לטכניקה המוגדרת, המאורגנת והמלוטשת. יש אימפולסים, יש אינטואיציות רגשיות, לעתים יותר מאשר רציונאליות. "ככה אתה יכול להיות חופשי יותר בביטוי עצמי. וזאת אני אומרת לחברי הלהקה - התבטאו, תנו מעצמכם, תשתחררו". בהערה לתהייה שלי לגבי הדחף לעלות למעלה לא רק ברגליים אלא בקריירה, רנה אומנם לא מבטלת נטייה אנושית זאת, אך לדעתה ומניסיונה, התחרות היא בעיקר עם עצמה.

אני תוהה בקול רם אם המחול מדבר אל קהלים צעירים בארץ, ורנה חושבת לרגע ועונה בחיוב." אני בכול פעם מתרגשת ומתפעמת שאנשים, מכול הגילים, באים אליי לאחר ההופעה ומודים לי. נדמה לי שזאת הרוח של הריקוד והשפה שלו שמדברים אל אנשים".

וכשהיא אומרת זאת, היא כנה, לא מעושה, אפשר לומר: כול כך תמימה. כאילו הייתה שוב ילדה קטנה ומחמיאים לה על יכולתה לרקוד. זאת לא צניעות. זה תום, ואתה חש בהתלהבות כשהיא מדברת על המשובים של הקהל, על ציבור הצופים שבא אליה לאחר ההופעה. התרגשות גדולה. שמתי לב שלאחר ההופעה היא לא נעלמת אל מאחורי הבמה. היא נשארת, כאילו בכוונה כדי לחוש פיסית את הקהל שהריע לה וללהקתה. ואצל רנה גם כאשר היא מדברת על כך אתי בביתה היא מחייכת בסיפוק רב, בחיוך כובש לב, והפנים, כן הפנים - מלאי הבעה. גם של אושר. זה מדבק.

רנה שיינפלד – רקדנית, כוריאוגרפית, מורה, מנהלת להקה ובית ספר למחול. היא ילידת תל אביב. הכוהנת הגדולה של המחול המודרני מרתה גרהאם, התרשמה מאד מכישרונה והזמינה אותה לניו-יורק ללמד במלגה בבית ספרה. לאחר מכן קיבלה מלגה לבית הספר ג'וליארד שם הרחיבה את לימודיה לכוריאוגרפיה, תנועה, מוזיקה, מחול מודרני, מחול קלאסי ועוד. חרף פיתויים ליצור בחו"ל, החליטה רנה שיינפלד לשוב לישראל כדי לפתח ולטפח את המחול ישראלי. לאחר שובה, הקימה להקה בת 11 רקדנים ויצאה בערב מחול מיצירותיה אשר הועלה באולם נחמני בת"א ובמקומות שונים בארץ. המופע נתמך על-ידי הברונית בת שבע דה רוטשילד.

לאחר הצלחת המופע קבלה טלפון מהברונית ובה הצעה להקים להקה שתיקרא בת-שבע, וחזרה לניו-יורק ללמוד ממרתה גרהאם, באופן אישי. עם שובה לארץ הוקמה להקת בת-שבע. רנה שהייתה ממייסדיה, הפכה לרקדנית ראשית, כוריאוגרפית, מורה ומנהלת, בתקופות שונות של הלהקה. במסגרת הלהקה בצעה כ-40 תפקידים ביצירות של גדולי הכוריאוגרפים בעולם.

לאחר כ-20 שנה עזבה רנה את להקת בת שבע כדי להקים את תיאטרון מחול רנה שיינפלד במסגרתו פועלים להקה, בית ספר, סדנא ולאחרונה "חלון פתוח", מסגרת בה מוזמן הקהל לצפות מקרוב ובאווירה אינטימית באמנותה של רנה, ללמד, בהרצאות ובסרטים, על האמנים הרבים והשונים אשר השפיעו על דרכה ובאמנים צעירים בראשית דרכם..רנה יצרה למעלה מ 60 יצירות וזכתה להכרה והוקרה בארץ ובעולם וקבלה פרסים יוקרתיים רבים.

אף שנולדה בישראל, השואה צרובה בה, והיא חלק ממנה. אימה ואביה, דבורה וישראל שיינפלד עלו לארץ כציונים והיו בין מקימיה החלוצים של תל אביב. בהיותה כבת 4, התוודאה לראשונה לשואה שפקדה את המשפחה כאשר 14 אחיותיהם ואחיהם של ההורים וכל משפחתם נרצחו על-ידי הנאצים.

"במודע אינני חושבת שיש לזה השלכה על היצירה שלי. בתת מודע אין לי צל של ספק. אני חשה בכך כול הזמן, והזיכרון הנורא הזה חי אתי. זה חלק ממני ואני נושאת את מורשתם. אני לא יכולה לשכוח זאת. זה בתוכי עמוק, עמוק".

רנה הופיעה בין היתר בנארדו שבדרום איטליה בהזמנת ראש העיר כמחווה לה, ליצירתה ולישראל מולדתה. היא החזירה מחווה לעיר שתושביה בתקופת השואה עזרו רבות לפליטי השואה.

רנה מרבה לקרוא כתובים שנוגעים לשואה. לא זו בלבד, אלא שבשיחה אתי היא מדי פעם בפעם מעירה "אני פולניה" כאילו רצתה לומר: שורשי שם במכורה של משפחתי שנספתה. את חלומה, הכמיהה, הכאב וכול אותו בעבוע תֶרמי של הנפש והגוף רנה מביעה לא רק בריקוד אלא גם בשיריה.. היא פרסמה ספר שירים בשם "אתה תרקוד,אני אמעד"- ספר שמוקדש לאורי בעלה. היא אומנם הפנתה תשומת לבי לשיר אחר שפורסם בספר לא שלה, אך אני העדפתי את השיר הפותח בספרה שלה.

"חסרה בתוכי פעימה,
אני שומעת היטב את הלב.
משהו התערבב,משהו התעכב.

"חסרה לי רק מילה - כדי לדעת
אני רוצה לגעת בנקודה ההיא
שכבר אולי סולחת, אבל לא שוכחת
את להט הרגע, את המעגל הסוחף
את המוות הרודף, את הלב המתרחב.

"ואולי רק הפה הפעור, יודע בברור
את מה שנותר מן העבר
ומה שנשאר לעתיד
ובולע הרבה אוויר, בדרך אל השיר".

חלק משיריה קראתי אחרי ההופעה, אבל תוכנם היו ללא ספק חלק ממנה. ואפשר שהם גם חלק ממני. רנה מדברת אלי מאוד, כי היא מדברת על החיים .אני כשריד שואה, כאשר דלתו של המוות הייתה פתוחה והסתכלתי בו כנער בגובה העיניים - או בהשאלה מאמירה אחרת, של אהרון מגד: "למה נירא מוות ומלאכו רוכב על כתפינו" (מתוך "קברות התאווה") - נאבקתי ושרדתי - כדי לחיות. לא כדי להיות בצל פולחן המוות שחלק ממנהיגנו מנסים לטפח - ובשם השואה. כמי שקדושת החיים היא הדבר הגדול ביותר, רנה שיינפלד היא בשבילי הביטוי המובהק, גם בשפת הגוף וגם בשיח אתי, בשפת הפה - לחיים. מה גם כשמדובר בדבר היפה שבחיים, היצירה - מתנת הטבע או אלוה.

וכאשר נסתיימה ההופעה ויצאנו לרחבה של אולם "סוזאן דלל" בנווה צדק, בתל אביב של רנה, נשמנו נשימה עמוקה, וחשנו את הניחוח ואת הטעם של היין המשובח, מיקבה של רנה, שמשמח לב אנוש ובלענו "הרבה אוויר בדרך אל השיר".