הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אַבְחָרֵהוּ?

אני אמצא עצמי מן הסתם ביום זה בין קטעי תפילה, שמדברים אל לבי, שירי יהודה עמיחי וזלדה. בוודאי אחזור לספרו של ישעיהו ליבוביץ "על עולם ומלואו", ספר שיחות עם מיכאל ששר, מי שהיה בין יתר תפקידיו הרבים, עוזרו של משה דיין, שהוא גם נשוא הדברים שייכתבו כאן בהמשך.

ישעיהו ליבוביץ מחזיר אותי בתקופה האחרונה לאותו יום כיפורים לפני 40 שנה. למלחמה ממנה חזרו למעלה מ-7,000 אנשים פצועים, 300 חזרו אחרי שהות עינויים קשים בשבי מצרים וסוריה. 2,650 לא חזרו.

ממרחק של 40 שנה אני חש, שביום הכיפורים תשע"ד אמצא עצמי באותו יום כיפורים ארור. אחזור לכתב האשמה, שמנסח ישעיהו ליבוביץ בספרו לעבר משה דיין, על דברים שאמר ביוהרה מספר רב של פעמים, וחזר עליהם עשרה ימים טרם פרוץ המלחמה: "משה דיין, היה נציג מובהק ובולט של העם היהודי במדינה, שהעדיף שארם א-שייח' בלי שלום על פני שלום בלי שארם א-שייח'. זאת הודאה מפורשת, שמדינת ישראל לא הייתה מעוניינת בשלום, אלא רק בכיבושים. סאדאת הציע שלום ואפילו לא דרש שנסתלק מסיני, אלא רק נסתלק מתעלת סואץ, ועקשנותו של משה דיין היא שהביאה למלחמת יום הכיפורים" [שם, עמ' 20].

עשרה ימים אחרי דברי הרהב של משה דיין, שנתמכו, למרבה הצער והכאב, על-ידי חלק הארי של הציבור, מדינת ישראל מצאה עצמה במלחמה. מלחמה מיותרת, שטלטלה את ישראל בת ה-25. מדינה שהתמסרה לזחיחות היוהרה ולצחיחות המחשבה, התמסרה ללאומנות חסרת מעצורים ולתאוות כיבושים.

אני חוזר וקורא את נאומו של משה דיין מאותו יום אומלל, עשרה ימים לפני יום הכיפורים, קורא, תוהה ושואל מדוע הם כבשו את דעת הקהל.

בין כסה לעשור של שנת תשל"ד, כל מי שהעז באותם ימים - כדוגמת פרופ' ישעיהו ליבוביץ - להתריס ולמחות, נצלב כבוגד ועוכר ישראל. עד היום קשה לי להשתחרר מהכאב הצורב, שאותה התיישרות מאחורי משה דיין עלולה הייתה להביא אותנו אל סף סכנה קיומית של מדינת ישראל.

בין כסה לעשור של שנת תשל"ד, ערב המלחמה המיותרת, כתב לובה אליאב את "משל השחף", בו הזהיר כי בדרכה של ישראל אורבת לה סכנה. תגובת ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, לעברו של לובה היתה: "לובה, אדם שלקה בנפשו". כל צמרת מפלגתה, מגלילי ועד שמעון פרס, לא פצו פה והפקירו אדם כה יקר כמו לובה אליאב ליוהרה מטופשת של גולדה מאיר.

ממרחק 40 שנה אני משקיף ערב יום הכיפורים תשע"ד על אותם ימים עם ההתנסחות הכואבת של ישעיהו ליבוביץ [בעמ' 22]: "אין לנו שום תוכן ערכי מלבד האגרוף היהודי".

והוא ממשיך [בעמ' 23] באמירה מצמררת, כי היא טומנת בחובה אמת כואבת, שאי-אפשר לברוח ממנה, "שהחל מ-1967 הוכרע, שמדינת ישראל תהיה מסגרת של אלימות".

כואב לקרוא [בעמ' 27] דברים שאמר ישעיהו ליבוביץ בתקופת האופוריה, ששטפה את ישראל מהשמאל הציוני במעטה של פטריוטיות ועד הימין הציוני במעטה של משיחיות. אל מול חזית רחבה של האופוריה הזו ישעיהו ליבוביץ התייצב באומץ ואמר: "חוליגניות לאומית יוצרת אווירה של אלימות המכוונת גם כלפי פנים".

ערב יום הכיפורים תשע"ד חוזר אלי ישעיהו ליבוביץ בדמותו של ירמיהו הנביא. את שניהם עם ישראל העדיף לא לשמוע, לנאץ, לגדף ולהחרים, כל אחד בתקופתו.

לעברו של ירמיהו הנביא הפגינו אלימות פיזית קשה בצינוק ובמהפכת. כלפי ישעיהו ליבוביץ באלימות מילולית בוטה. ירמיהו היה נביא החורבן, שלמרבה הכאב, התרחש בשנת 586 לפנה"ס. ישעיהו ליבוביץ אמר אותם דברים קשים בדרכו שלו: "אם נמשיך בדרך, שאנו הולכים בה - חורבנה של מדינת ישראל, הוא בטווח של שנים ואפילו לא של דורות" [שם, עמ' 27].

ביום הכיפורים אשא בלבי תפילה, ששנת תשע"ד תהיה שנה בה לא יהיה תוקף לאמירה הצועקת של פרופסור ליבוביץ "מדינת ישראל לא רצתה וגם כיום איננה רוצה בשלום, אלא בכיבושים" [שם, עמ' 20].

ביום הכיפורים אשא בלבי תפילה, ששנת תשע"ד תהיה שנה בה ישוררו הלבבות את המילים משירה של המשוררת חיה קדמון, שנכתב לפני יובל שנים ביומון "קול העם": "תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ הָאָרֶץ הַזּוֹ".