תפילה אישית ערב ראש השנה תשע"ד

במשנה, במסכת ראש השנה, פרק א' אנחנו קוראים "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו (הקדוש ברוך הוא), שנאמר: היוצר יקר לבם המבין את כל מעשיהם". בתוספתא מודגש שכל ברואי עולם "נידונין בראש השנה וגזר דינם מתחתם (נחתם) ביום הכיפורים".

הפיוט תורם את חלקו בתפילת מוסף להדגשת הדין על כל החברה האנושית, על כלל העמים בציינו: "ועל המדינות בו יאמר, איזו לחרב איזו לשלום, איזה לרעב ואיזה לשובע..." ומסתיים הפיוט בהדגשה כי "בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות".

אודה, שדווקא כאתיאסט אני שואב מהכתובים צורך בקיומן של תפילות המונית חוצות דתות כדי למנוע את העלייה על שרטון של מלחמות בעולם מגורען מחר בסוריה ומחרתיים באירן. תפילות שתעצמנה את התודעה של החברה האנושית לקריאת תגר נגד עולם, שהמלחמה מהווה כלי לגיטימי.

דווקא מהכתובים, שמציידת אותי מסורת ישראל ערב ראש השנה, אני שואב כוח בדבר צורך להפנות את כל עוצמות הרוח, הגנוזות בכל דת לתפילה לכינון השלום, לכינון חברה שאינה מוכנה לקבל את הדין, שמלחמה והרג יהיו חלק מהדיאלוג בין עמים.

בימים אלו כשכל רגע אנחנו עלולים להיות מופתעים מנחיתות של טילי הרס וחורבן שנגדם יופנו גם כן טילים קוטלי חיים, אנחנו מצווים לפעול ללא ליאות לכינונה של ישות קיומית, בה "כל באי עולם עוברים לפניו" ומרעידים את היקום בזעקה לשלום ולמניעת מלחמה.

זעקה עוצמתית של מיליונים, שנשקם "הברית הישנה" "הברית החדשה" "והקוראן", יש ביכולתה, כך אני מקווה, למנוע מאיתנו מציאות שאתים יְכֻתְּתוּ לחרבות ולטילים, ומזמרות - לחניתות ומרעומי נשק כימי, כשמעליהם ממטרי שמים מגורענים. כל זה כבר עלול בפתחה של שנת תשע"ד להיות מציאות חיינו, אותה אנחנו חייבים למנוע.

אני מעלה את משאלתי למתן ביטוי עוצמתי של דעת קהל, הסוחפת את כל אנשי הרוח והדת, מתוך תקווה אחרונה שניתן באמצעות עולם הרוח לעצור את אימת הטירוף, האורבת לקיומנו ערב ראש השנה תשע"ד.

אני מביע את תחינתי לשלום, מתוך מידה רבה של ייאוש מכל מה שחוויתי בחיי כחיל צעיר במלחמה הראשונה שלי ב-1956 ועד הלום.

לֹא הָיִיתִי עִם הַשְּׁמֵחִים

לֹא הָייתִי עִם הַתּוֹפְרִים אֶת אַרְצִי בִּטְפָרִים
שֶׁרָקְמוּ לָהּ רִקְמַת מַמְלֶכֶת יִשְׁרָאֵל הַשְּׁלִישִׁית
בְּחֵיק סְנֶה בּוֹהֶה בְּסִינַי סוֹבֵא הוֹלֵל וּבוֹעֵר
בְּאוֹקְטוֹבֶּר 1956 .

לֹא הָיִיתִי עִם שׂוֹרְרִים וְשׁוֹרְרִים אֶת אַרְצִי בְּשִׁירֵי
רְאִי רָחֵל רְאִי שַׁבְנוּ אֵלַיִךְ שֵׁנִית
לֹא קָרַעְתִּי מֵיתְרֵי לְחָנִים חַיִּים שֶׁל מְדִינָה בַּת 19
בְּיוּנִי 1967 .

בְּיָמִים שֶׁעַמִּי הִתְמַכֵּר לְנִצָּחוֹן בְּיוּנִי 1967
אֲנִי לֹא גִּדַּלְתִּי עוֹרְבִים בְּאֹבֶךְ שִׁכּוֹר נִצָּחוֹן
גַּם שֶׁשִּׁמְחַת עִירִי לָפְתָה יוֹם-יוֹם אֶת צַוָּארִי
הִלְחִינָה תָּוִים יְהִירִים בְּרַגְלֵי יְלָדִים שֶׁגָּדְלוּ לִהְיוֹת חַיָּלִים
כְּשֶׁמָארְשׁ דָּמים מַצְעִיד חַיֵּיהֶם לְמָוֶת מְיֻתָּר
בְּאוֹקְטוֹבֶּר 1973 .

וַאֲנִי, כָּשְׁלוּ כָּל מִלּוֹתַי
שֶׁלֹּא כִּתְּתוּ שְׁדוֹת קְרָב לְכָרֵי דֶּשֶׁא
בְּיוּנִי 1982.

וַאֲנִי, מָעֲדוּ כָּל לְחָנַי
שֶׁלֹּא הִצְלִיחוּ לִתְלוֹת שֶׁמֶשׁ בְּשָׁמַיִם מְגֻרֱעָנִים שׁוֹרְפִים
גַּם בְּאֵלוּ הַיָּמִים בְּשַׁלְהֵי 2013.

דְּגָלַי לֹא הִתְבַּדְרוּ בָּרוּחַ
צִבְעָם דָּהָה בְּלַחַשׁ שִׁירָה מוּבֶסֶת
מִיְמֵי הַקַסְבּוֹת שֶׁל שְׁכֶם
דֶּרֶך סִמְטָאוֹת מְבֻתָּרוֹת בְּחֶבְרוֹן ,
מִמִּלְחָמָה לְמִלְחָמָה
גַּם לֹא הוֹתַרְתִּי לֶקֵט וּפֵאַת תִּקְוָה בִּשְׁדוֹת הַחַיִּים
שֶׁאֶת תַּלְמֵיהֶם תּוֹפְרִים בִּטְרָפִים טוֹרְפִים
גַּם הָעֶרֶב.