|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
הגענו למצב כלכלי בו אין אפשרות שאחד ההורים יישאר בבית עם הילדים. אנחנו צריכים לוותר על המשפחה שלנו בתמורה לרווחה כלכלית יתרה. והילדים הופכים "יתומים"
|
|
איפה אבא ואימא? [צילום אילוסטרציה: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
| אם אתה רוצה להתקדם בעבודה ובעבודה טובה, אתה מוכרח לעבוד יותר. רוצה קידום? תן שעות. רוצה להצליח? תשקיע יותר. תגיע ראשון, תלך אחרון | |
|
|
|
|
"תשמע, לפני שהתחלתי ללמוד הייתי בייביסיטר לילדים לתקופה", סיפרה לי ידידה טובה. "זו הייתה חוויה הזויה קצת. שתי בנות. אחת בכיתה א', אחת בכיתה ד', או ה'. ואני מגדלת אותן! אני אוספת אותן מבית הספר, אני מאכילה אותן ארוחת ערב, אני מרדימה אותן לישון". האב רופא שיניים, האם עיתונאית. לשניהם יש עבודות מאוד אינטנסיביות, מסביב לשעון. "אתה לא מבין", היא המשיכה. "זה הגיע לשלב בו הן שמעו קולות בבית. הן חשבו שהן שומעות את אימא שלהן מגיעה", והיא נותנת לי מבט של 'אני רואה אנשים מתים' מהחוש השישי. "לא היו קולות. אימא לא הגיעה, הן פשוט התחרפנו מרוב געגוע".
כמו כל הורים מודרניים, ההורים ניסו למלא את החלל. הם החליפו בייביסיטר מדי שנה בשנה, ופעם בשנה, לרוב בקיץ, טסים לחו"ל. הם נתנו לילדיהם את המיטב ואת המירב. הם שלחו אותם לחוגים, קנו להם מה שהם רוצים, ועדיין – "הן פשוט התחרפנו".
הבעיה היא שבעולם הכלכלי של היום אין ברירה אחרת. אם אתה רוצה להתקדם בעבודה ובעבודה טובה, אתה מוכרח לעבוד יותר. רוצה קידום? תן שעות. רוצה להצליח? תשקיע יותר. תגיע ראשון, תלך אחרון. אם אתה רופא, אם אתה עורך דין, אם אתה עיתונאי, אם אתה איש הייטק, אם אתה ח"כ, אתה צריך לוותר על המשפחה שלך בתמורה לרווחה כלכלית יתרה.
במקרה הטוב, כשההורים מגיעים הביתה בזמן להשכיב את הילדים לישון, הם זוכים לראות ילדים עייפים, כשהם בעצמם רק רוצים לנוח מיום קשה בעבודה. יוצא שכל החוויות של ההורים והילדים אלו מאלו הן שעות עייפות ותסכול. במקרה הרע, יש איזו נערה בתיכון או סטודנטית שמרוויחה מחצית משעות העבודה של ההורים ומחליפה אותם בכל. ההורים שם רק כדי לקחת אותם לתחנה הראשונה – בית הספר.
תמיד הילדים יפסידו
הגענו למצב כלכלי בו אין אפשרות כזו שאחד ההורים יישאר בבית עם הילדים. זה גם מצב נפשי, כי לרבים מאיתנו יש שאיפות להגשמה עצמית מחוץ לחיי המשפחה, ואין לאיש זכות יתרה על פני האחר על מי יזכה להגשים אותן ומי לא. זה גם קריטי לרווחה הכלכלית של המשפחה. אי-אפשר להישאר מחוץ לשוק במשך כמה שנים טובות, כי אז נדחקים אל מחוץ לשוק במקרה הטוב, ובמקרה הרע הוא כולו משתנה עד שחוזרים אליו.
אז מצד העובד, אי-אפשר לעבוד פחות. מצד המעסיק בשוק החופשי, אי-אפשר להגביל את שעות העבודה. זה גם לא רצוי. במצב הנוכחי יש לנו הורים שאינם מתפקדים כהורים, אלא ילדים שמגדלים ילדים. מהתקופה העשירה והטובה ביותר בהיסטוריה, הייתי מצפה לראות הקלה באפשרות לגידול ילדים. הפיצוי ההכרחי שכל הורה נותן לילד שלו נועד להחליף את מה שהילד הכי רוצה – וכמו כל דבר שאנחנו "הכי" רוצים, אין לו תחליף ראוי. הבעיה היא שההורים אומנם מרגישים אשמים, אך במאבק בין הצורך (הקיומי לפעמים) לעבוד ובין הרצון להיות עם הילדים, העבודה תמיד תנצח, הילדים תמיד יפסידו.
אם אמי ואבי זכו לקבל את אימא כל היום בבית, אני זכיתי לאימא בחצי משרה, והדור החדש גדל עם הורים ברבע משרה, מה יהיה גורלו של הדור הבא? כמה ממני ומאם ילדיי הם יקבלו, אם בכלל?
|
|
פורסם לראשונה ב"מקור ראשון".
|
|
|
|
הכותב הוא בעל הבלוג "קצת על הרבה".
|
|
| תאריך:
|
16/09/2013
|
|
|
עודכן:
|
16/09/2013
|
|
עקיבה לם
|
|
|
גם השנה, במלאת 40 שנה למלחמת יום כיפור, שנצרבה בזיכרון שלנו כמלחמת תבוסה וכישלון, אנו יושבים מול אקרני הטלוויזיה ושומעים שוב ושוב את הסיפורים הקשים המוסיפים שמן למדורת האבל הלאומי. אולם האמת נמצאת במקום אחר לחלוטין. המלחמה, במובן התגייסותו של העם ונחישותו, נחשבת למלחמה ההירואית ביותר של עם ישראל בדורות האחרונים, עת עם המתכנס בבתי הכנסת ביום תענית, נקרא אל הדגל תוך שהוא נאלץ ליהפך מיידית מאזרח לחייל כדי להילחם בצבאות סדירים במספרים העולים עשרות מונים על חיילי המוצבים בדרום ובצפון, לאחר שהתוקפים התאמנו ליום הזה במשך חודשים רבים. והנה תוך פחות משבועיים התהפך הגלגל, חיילי צה"ל הגיעו עד 40 ק"מ מדמשק ועד 101 ק"מ מקהיר והם נעצרו שם מרצונם, ולא כי לא יכלו להמשיך. צה"ל סיים את כיתור הארמיה השלישית של הצבא המצרי, ולקחת כ-80 אלף שבויים, ואילולא האולטימטום של הנרי קיסינג'ר, היה זוכה צה"ל לניצחון מוחץ על צבא מצרים. הפיכת ניצחון זה להלקאה עצמית בריטואל החוזר על עצמו כל שנה היא תכונה ישראלית טיפוסית. הבריטים, אחרי נסיגתם מדנקירק במלחמת העולם השנייה, הפכו אותה לניצחון שנתן להם כוח להמשיך בלחימה. הרוסים ראו בהסרת המצור על סטלינגרד ניצחון גדול ששינה את פני ההיסטוריה, ולא התאבלו על כך שהגרמנים הצליחו לפלוש מאות קילומטרים לתוך שטח ארצם.
|
|
|
|
|
בבית ספר פלוני פרץ גל גניבות של כסף ודברי ערך. האם מותר למורים לחפש בתיקים וכיסים של תלמידים, בניסיון להתחקות אחר הגנב?
|
|
|
|
|
בשנה ה-40 למלחמת יום כיפור שוב אנו נחשפים למבול של פרסומים ודיונים בנושא הקונספציה. אחרי מלחמת ששת הימים עת הובסו צבאות ערב שאיימו להשמיד את ישראל, פשתה בחברה הישראלית סוג של אופוריה, סוג של עליונות, זלזול באויב והתעלמות מן הנזק הנורא שבהלבנת פניו של האויב. זו הייתה הקונספציה שהייתה - הרעה, השחצנית, השגויה. מלחמת יום כיפור גרמה לפיצוץ הקונספציה הישנה כבלון שהתנקב. היא התחלפה בקונספציה הנכונה: משא-ומתן כתחליף למלחמת הפתעה על תוצאותיה הנוראות.
|
|
|
|
|
לנוכח ההלקאה העצמית החוזרת ונשנית לקראת יום הכיפורים, נשאלת השאלה מדוע? נכון, הריטואל הקבוע והמייסר הזה של "עווינו, חטאנו, פשענו", הוא מעקרונות היסוד של הקאנון שלנו. היהודי. של השיח בין המתפלל לאלוהיו, אבל מדוע הוא עבר סוג של שיעתוק? אל חיי היומיום? אנו חווים אותו עכשיו גם במציאות היומיומית המורכבת. במיוחד בכל הקשור למלחמה. דומה כאילו המתפלל היהודי, בן הארץ הזו, מבקש להגדיל עכשיו את "מרחב" ההלקאה העצמית. להתנצל על חטאים שאולי חטא, בגבהות הלב, בביטחון המהול בשחצנות... גם לגבי אירועים שאינם רק בין אדם לבוראו ובין אדם לחברו. אלא בינו לבין מדינתו, שלומה ובטחונה.
|
|
|
|
|
מלחמת יום כיפור בעיניים ערביות  בעקבות קרב זה, האשימו הסורים והעירקים אלה את אלה במפלה. הפיקוד הסורי טען כי העירקים נכשלו בניהול הקרב, ואילו העירקים אמרו כי הם לא הכירו את השטח
|
|
|
|
|
