במשך שנים נמנע מעורכי דין לבקר את בתי המשפט ולומר את דעתם עליהם. בתי הדין המשמעתיים נהגו להרשיע עורכי דין בעבירות משמעת גם אם התבטאו בצורה חריפה מחוץ לאולם בית המשפט. איסורים אלה חלו לא רק על התבטאויות כלפי בית המשפט אלא כלפי מי שעוסקים במלאכת המשפט.
בהקשר זה ראוי לציין 3 דוגמאות:
- עו"ד שכתבה לוועדת האתיקה שהיא מתביישת להיות חברה בלשכת עורכי דין הורשעה בהתנהגות בלתי הולמת.
- עו"ד שכתב מאמר שהחשיד את נשיא המדינה בקבלת שוחד מעבריינים הורשע גם הוא. במאמר מוסגר יצוין שבינתיים לא רק שהיה למדינת ישראל נשיא שנאלץ להתפטר בגלל שוחד, אלא נשיא שנשלח לכלא בעקבות מעשי אונס.
- עו"ד שטען במאמר בעיתון שיש קנוניה בין התביעה לביהמ"ש לתעבורה הורשע גם כן.
בכל המקרים האלה ההתבטאויות הביקורתיות כלפי ביהמ"ש ורשויות החוק, נעשו במסגרות פחות פורמליות ובמסגרת
חופש הביטוי , ואף על-פי כן החילו על אומריהן נורמות התנהגות נוקשות כאילו טענו בבית משפט.
פסק הדין המנחה בעניין זה ניתן בפרשת שפטל. ביהמ"ש העליון קבע שככל שההתבטאות תהיה במסגרת הגרעין הקשה של המקצוע תגבר החובה להתבטא בצורה מנומסת ומאופקת, על חופש הביטוי, ולהפך- וככל שמתרחקים מהגרעין הקשה של המקצוע יגדל כוחו של חופש הביטוי.
דא עקא שאם קוראים את פסק הדין כלשונו, נראה שהגרעין הקשהשל המקצוע כולל גם התבטאויות כלפי ביהמ"ש, אף אם נעשו מחוץ לאולם ביהמ"ש, ושלא במסגרת תיק מסוים, שבטיפולו של עוה"ד.
למרבה המזל, בתי המשפט, לא פירשו את ההלכה בצורה זאת, וביצעו הבחנה, שמקלה מעט עם עורכי הדין ונותנת להם את החופש להתבטא ולהשמיע בקורת.
בפרשת ינון הכט, אימץ ביה"ד המשמעתי, הנחיה של ועדת האתיקה המרכזית, לפיה יש להבחין בין 3 מצבים. הראשון התבטאויות של עו"ד שנעשות בביהמ"ש, במסגרת עבודתו המקצועית. השני, התבטאויות בנושאים משפטיים וכלפי נושאי משרות שיפוטיות, שנעשות מחוץ לביהמ"ש והשלישי התבטאויות או מעשים שנעשים בחיי הפרטיים של עוה"ד ושבהם הלשכה כמעט ואינה מתערבת.
רק המצב הראשון שייך לגרעין הקשה של המקצוע ושם תהיה נטיה גדולה יותר להקפיד על הסגנון.
דברים דומים קבע ביהמ"ש המחוזי בפרשת
אליעד שרגא. הנ"ל השמיע בראיון רדיו דברים חריפים על אולמרט, שהיה אז ראש ממשלה, אך זוכה לאחר שנקבע שהם לא נאמרו במסגרת הגרעין הקשה של המקצוע.
התפתחות חיובית נוספת היא שהתביעה חייבת להוכיח שדברים חמורים של עו"ד כלפי שופט הם שקריים, או נאמרו שלא לצורך.
במילים אחרות העובדה שמושמעות התבטאויות קשות כלפי שופט ולא משנה באיזו מסגרת, היא כלשעצמה איננה עבירת משמעת. נחוץ להוכיח שהנאשם אמר אותם בידיעה שאינם נכונים, או שלא לצורך.
לפיכך זוכה עו"ד שטנגר לאחר שהגיש תלונה נגד שופטת והאשים אותה בשיבוש הליכי משפט, וכן זוכה לאחר שהגיש בקשה לפסול אותה באותה עילה. ביה"ד המשמעתי מצא שהתביעה לא הוכיחה, ולמעשה גם לא טענה, שטענותיו היו שקריות ולא רלוונטיות.
לסיכום, נראה שחלה התפתחות בחופש הביטוי של עורכי דין, אך עדיין איננו נמצאים במצב שעו"ד ולמעשה כל אדם בישראל, זכאי לומר את מה שהוא חושב.
