המומנטום של תקיפה ישראלית באירן, לפי שעה, עבר. נאום נשיא ארה"ב בפתיחת עצרת האו"ם איננו מעלה ואיננו מוריד. ארה"ב בראשות אובמה נחושה למצות את הדיפלומטיה לפני כל פעולה צבאית. כך לגבי סוריה וכך לגבי אירן. האג'נדה של ראש הממשלה שונה מן האג'נדה האמריקנית. הספיקו קדנציה אחת וכמה חודשים נוספים כדי להבין שאובמה איננו ממהר להורות לצבא לפעול. זהו פרמטר שאסור להתעלם ממנו אחרת עוגמת הנפש עלולה בישראל עלולה להיות קשה.
לזכותו של נתניהו ייאמר ששם את נושא אירן על המפה העולמית במלוא חריפותו. בעזרתו של שר הביטחון לשעבר,
אהוד ברק, נתניהו הוביל בהצלחה יתרה קמפיין תקשורתי-מדיני נגד אירן. מי שזוכר היטב את נאומו משנה שעברה באותה עצרת האו"ם, הפלקט מסביר העיניים של הפצצה האירנית והקו האדום שעל העולם למתוח, ודאי מבכה את העובדה שציורים לחוד ומציאות לחוד.
טענתי בעבר ואחזור פעם נוספת: קווים אדומים הם קווים מדומים ודינם שלעולם ייחצו. מה שקובע במדינאות זהו לא קו אדום אלא מסוגלות למלא אחר הבטחות, להיות עקביים ומספיק פרגמטיים כדי לשנות כיוון ברגע המתאים. נדמה שכיום ברור לכל שאותו קו אדום שנתניהו צייר מזמן נמחק מתודעת העולם. ללא שמחה לאיד ובצער עמוק אפשר לקבוע שנתניהו וממשלתו מנהלים קרב מאסף כשהמוביל העיקרי הוא אובמה. אין בכך כל קביעה ערכית אלא הסבר מתקבל על הדעת של מה שמתרחש כיום.
יחסים מורכבים בהחלט עם ארה"ב אף נאום באו"ם לא ישנה את פני העולם כפי שגם הארגון עצמו לא יעשה זאת. מה שיקבע את עתיד אירן ועתיד המדינות במזרח התיכון וצפון אפריקה היא המדיניות שתנקוטנה המעצמות הגדולות. וכאן המקום להזכיר לכולם שביחסים בינלאומיים ציניות אינה מצרך חסר. ההפך הוא הנכון. טבעי הוא להביט קרוב אל הצלחת שלנו, כי באמת אירן מהווה איום פוטנציאלי עבור ישראל. וודאי שיש זכות לישראל לתבוע נקיטת צעדים נגד אירן. הבעיה היא שבעולם, לדאבון הלב, אין נשמעים לנו.
ארה"ב אינה עובדת אצלנו, ומעולם לא עשתה זאת. ייתכן שפעם ראוי יהיה להקדיש מאמר על היחסים המאוד מורכבים בין ישראל לארה"ב לאורך השנים. מי שסבור שבכל היה דבר, וכולם ליקקו את האצבעות, טועה מאוד. חוקרים ישראלים ראויים מאוד כתבו לא מעט על כך, אז ראוי לקרוא את מחקריהם ולהיווכח שכל האידיליה המתוארת איננה אלה בלוף. מאז ומתמיד יחסי ישראל-ארה"ב היו מורכבים מאוד, סבוכים ביותר, ולא אחת התגלעו חילוקי דעות מהותיים מאוד בין שתי המדינות. יחסי גולדה-ניקסון, קרטר-בגין, בוש האב-שמיר, היו מתוחים מאוד, על גבול השנאה ממש. נתניהו זוכר היטב מה קרה לראש הממשלה שמיר כשנגרר לוועידת מדריד. נתניהו גם יודע היטב מה קרה במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 כשבוש דרש מישראל לא להגיב לשום מתקפת טילים עליה מצד עירק. שמיר חרק שיניים והתיישר עם המציאות.
ברק אובמה לא יתמסר לנתניהו החלטתו של אובמה לנהל מו"מ עם אירן היא החלטה משמעותית ביותר. מעולם אובמה לא שלל לחלוטין אופציה צבאית אלא שתמיד הבהיר שהיא תמומש רק לאחר הדיפלומטיה. נתניהו סבור אחרת. יש להניח שבנאומו בפני עצרת האו"ם יחזור ראש הממשלה על משנתו לגבי אירן. סביר להניח שלא תהיה הפתעה רבתי בקרב באי העצרת ממה שנתניהו יאמר.
ללא ארה"ב והעולם החופשי קשה לתאר פעולה שתעקור את הפרויקט האירני. החשדנות של נתניהו לגבי רצינותו של רוחאני לפתוח בדיאלוג עם ארה"ב ומוכנותו לאפשר פיקוח בינלאומי על הנעשה באירן, מובנת היטב. לעניות דעתנו, גם אם מר נתניהו צודק מאוד, מאבקו הוא מאבק מאסף באובמה. קשה לתאר מצב שבו אובמה יתמסר למדיניות נתניהו. מי שמצפה לכך, עלול להתאכזב קשות.
