עוד על יום הכיפורים

בכתבות העוסקות במלחמת יום-הכיפורים ופורסמו לאחרונה בתקשורת, במיוחד בטלוויזיה, חוזרים ומבקשים העורכים והכתבים להתחקות אחר היבטים שונים של אותה מלחמה. בחלק ניכר מהמקרים מדובר בחזרה על דברים ששמענו כבר במרוצת השנים מספר רב של פעמים ואין בהם חידוש או זווית ראיה המעוררת למחשבה חדשה. במקום שיש חזרה על דברים, יש לרוב גם חזרה על מנתרות ושגיאות עובדתיות, מה שמעיד על כך שלא רק בצה"ל אין לומדים מן הניסיון.

נושא מרכזי בשכתוב תולדות המלחמה ההיא, נוגע להתנהלותה של ישראל בשנים 72- 73, עד לפרוץ המלחמה. במוקד הדיון עומדות הצמרות המדיניות והביטחוניות של ישראל, וכמובן גם ה"מטבח של גולדה". בין השאלות המרכזיות והטיפוסיות החוזרת בהן:
א. האם באמת החמיצה ישראל שלום עם מצרים באותו פרק זמן, או שהטיעונים בעניין זה הם ספקולציות של הכותבים והמעריכים?
ב. אילו נכנעה ישראל ללחציו ואיומיו של סאדאת, האם היה מצבה כיום טוב יותר?
ג. האם קיים קשר בין העובדה שישראל לא נכנעה ללחציו של סאדאת ולאיומיו לבין התנהלותה בפועל במיוחד בשנת 73, עם התקרבות מועד פרוץ המלחמה, ואם כן קשר זה מהו?
ד. האם קיימת תלות הכרחית בין רצונה של ישראל להבטיח אינטרסים ביטחוניים חיוניים כפי שהבנו ע"י הצמרת המדינית-ביטחונית לבין הקלעות למלחמה? (במילים אחרות האם הייתה המלחמה בלתי-נמנעת?) ה. האם הייתה תוצאת המלחמה בלתי נמנעת ועד כמה היא תלוית התנהלותה של הצמרת בהערכות למלחמה ובניהול המלחמה?

בחינה כזו נערכת למשל, בכתבה רחבה ששודרה ביום א, 22.9.13, בערוץ 10, בשעה 2200 לערך. כתבה זו קובעת שישראל החמיצה הזדמנות לשלום כבר בשנת 72, כאשר התחיל סאדאת לשדר את מסריו לאמריקנים, לאירופים ולאזור. מסקנה זו נאמרת בדברי הקריינות המלווים את הכתבה וכביכול נובעים מהעדויות והחומר המופיעים בכתבה. אולם בפועל אין לכך שום עדות מסייעת ישירה, והמסקנה היא חו"ד של הכתבים ו/או העורכים. מדובר אומנם על כך שסאדאת הבין שיהיה עליו לשלם מחיר וסמך על מערכה קצרה לאורך קו התעלה ועל סיוע הסורים בחזית הצפון, אבל לא ברור לאיזו הערכת נזק כיוון באמת. למשל, לא ברור אם הניח התפתחות כזו שהייתה לאחר הצליחה, כיתור הארמיה השלישית ואיום ממשי על השמדתה . ומאידך-גיסא, סאדאת דיבר על הסדר אי-לוחמה ולא על שלום ושינויים במעמדו של חצי האי סיני (פרוז מלא עם נוכחות קבועה של כוחות הפרדה זרים) במסגרת הסדרי אי-הלוחמה הללו. סאדאת דיבר גם על נסיגה ישראלית מוחלטת מסיני"...עד המטר האחרון", אבל בהחלט לא על סיום הסכסוך, שלום ונורמליזציה. בהסכם הסופי הבטיחה ישראל את הפירוז ואת החיץ הבינלאומי והוסיפה לכך מחויבות אמריקנית קשיחה לשמירתם, ככל שלמחויבות זו יש ערך בימים אלה..., אולם לא הבטיחה סיום הסכסוך ונורמליזציה. אני סבור שתנאי הפתיחה במלחמה בהם כשלה ישראל לאורך כל הקו, הם הסיבה העיקרית לכך.

גם בעדויות אחרות אין דיבורים מפורשים על שלום, אלא על השאלה באיזה אופן יניע סאדאת את המהלכים שיובילו לדיון מדיני מול ישראל, בתנאים שישפרו את יכולתו להשיג את מטרותיו במינימום ויתורים לישראל. לאור זאת, אינני מוצא גם בכתבה נרחבת זו וגם בכתבות כתובות ומשודרות אחרות, שום הוכחה "חדשה" לכך שישראל החמיצה בתקופה זו הזדמנות לשלום. יתכן שהחמיצה הזדמנות להמנע ממלחמה ב-1973, אבל אין להסיק מכך שמלחמה לא הייתה פורצת במועד אחר. אילו נמשכה המגמה השלילית בישראל של שאננות וזלזול בחשיבות נושאי הביטחון הלאומי גם כשאר קו החזית מרוחק יחסית ממרכז הארץ, אפשר שמלחמה במועד מאוחר יותר הייתה גם מסוכנת יותר. האילוץ המרכזי שכפה על מצרים להימנע מהפרת ההסכם ומהדרדרות למלחמה בנימוק כזה או אחר, כפי שגם ראינו לאחר עליית מורסי לשלטון, היה ונותר מעורבותה של ארה"ב בהסכם, ערבויותיה, עצם הגדרת ההסכם כ"הסכם שלום" בפעם הראשונה ביחסי ישראל-ושכנותיה הערביות, הסדרי הביטחון המעשיים בסיני.

הליכתו של סאדאת להסכם "שלום" עם ישראל, הגם שניסה למעט בערכו ולהוריד את הפרופיל המעשי שלו, הביאה לכך שסאדאת "רב" עם כל העולם הערבי בעקבות הסכמתו ל"שלום" עם ישראל. לעובדה זו הייתה תרומה חשובה בשינוי המציאות האסטרטגית לאורך גבולותיה של ישראל בעידן האיומים במלחמה קונבנציונלית, בהיות מצרים המדינה החזקה ביותר בעולם הערבי, שלה גבול משותף עם ישראל. המלחמה הביאה את סאדאת לסיים את הנוכחות הסובייטית במצרים וצמצמה את הסיכון לעימותים ישראלים-סובייטיים, כפי שהתרחשו במלחמת ההתשה (1968-9). ולבסוף, ההסכם שעשה סאדאת עם ישראל, הביא להירצחו ע"י קנאי מוסלמי, כשלוש שנים לאחר חתימת ההסכם (6 באוקטובר 1981). סאדאת היה אז בשיא כוחו הפוליטי, עטור זרי דפנה על הישגיו במלחמת יום הכיפורים ועל החזרת סיני לריבונות מצרים. לשינוי המנהיגות במצרים, הייתה השלכה אסטרטגית שלילית על מעמדה ועוצמתה, שהביאה דיבידנד נוסף לביטחון הלאומי של ישראל במשך שנים לא מעטות.

ככל שמנתחים בפרוט רב יותר את המצב לפני ואחרי המלחמה, נוטה הכף לזכות אי-המנעות מעימות עם מצרים שאליו הוביל סאדאת. לעומת זאת מתחזקת הפליאה על אופן התנהלות הצמרת הישראלית לאחר שהבינה - והיא הבינה - שמלחמה עם מצרים אפשרית, אף שסבירותה נמוכה מבחינה צבאית טהורה. כלומר: מסקנת ביניים היא שלשאלה הראשונה, האם ניתן היה למנוע את המלחמה, אין תשובה מוחלטת שניתן היה למנוע אותה, ועל-פי התוצאות גם לא בטוח שצריך היה למנוע אותה, אלא שבהינתן, ולו בסבירות נמוכה, שהיא אפשרית, מדוע התנהלה ישראל כפי שהתנהלה?

סאדאת הבין בוודאי שיש לשלם מחיר, אבל לא ברור אם הבין עד תום מהו עשוי להיות. רק לאחר המלחמה ולאחר שהבין שכפסע היה בינו לבין תבוסה נוספת, ובעקבותיה השארות סיני או רובו של סיני בשליטת ישראל לאורך זמן ואולי אפילו לתמיד, הלך את הצעד הנוסף שהביא בסופו של דבר לפריצת הדרך להסכם שלום, אבל רק לאחר המלחמה. הפסד מצרי במלחמה היה אפשרות ראלית על-פי יחסי הכוחות הצבאיים בין הצדדים. זה היה מצב הדברים, גם לאחר שסאדאת קצב לעצמו מטרות מלחמה מוגבלות וגם לאחר שגרר למלחמה בערמה את סוריה. המפתח להתפתחויות לקראת המלחמה, באופן בו פרצה והתנהלה בשלושת הימים הראשונים, ולאחר מכן עד הפסקת האש, אינו נמצא בעקר בצעדים שעשתה מצרים אלא בצעדים שלא נקטה ישראל - השגיאות המצריות, נוטרלו במידה רבה ע"י שגיאות ישראליות חמורות מהן פי כמה וכמה.

הסקירות ובכללן זו נזכרת לעיל, מנסות לבחון התנהלותה של מצרים מול התנהלותה של ישראל, דהיינו: את טיב תפקודן של ההנהגות בעיצוב מטרות מדיניות ומטרות מלחמה ובהערכות המחשבתית והמעשית להשגתן. וגם כאן הן עושות עבודה חלקית, שרב בה מדי מרכיב הדז'ה-וו ביחס לסקירות של נושא זה מן העבר. הדגש המדיני מושם בצדק על גולדה מאיר, ראש הממשלה, החלטותיה והתנהלותה. הדגש הצבאי מושם על המודיעין - מהימנות מקורות המידע, ערנות מודיעין השדה וגורמי המחקר וההערכה, השפעה על התפיסה הכוללת של הסיטואציה ע"י הצמרת הישראלית ושל גולדה עצמה. גולדה אינה חשה ביטחון ביכולתה לשפוט באופן עצמאי סוגיות ביטחוניות-אסטרטגיות, והיא נשענת על הרמטכ"ל, ראש אמן ראשי השירותים האחרים ועל ה"מטבח" - דיין וגלילי. גולדה שואבת מידע בלתי אמצעי מהמלך חוסיין ומהאמריקנים בעיקר בתחומים המדיניים והאסטרטגיים ואת המודיעין הצבאי היא מקבלת משר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אמ"ן, כלומר: המידע וההערכות מוזרמים אליה דרך מתווכים והיא נמנעת מלערוך הערכות משל עצמה או לעמת מידע-מול-מידע. על עמדות סאדאת, הגלויות והלא גלויות, היא מדווחת גם בערוצים ישירים וגם בערוצים המודיעיניים. אין לה ככל הנראה התראה מובהקת על מלחמה קרבה והולכת אבל יש לה מושג ברור שסאדאת שוקל זאת, ומקבע עצמו במעשים ודיבורים לתוך מחויבות לאומית ובינלאומית שספק אם יוכל להשתחרר ממנה באמצעות "סיפורי סבתא". גולדה אינה ילדה, היא בעצמה "סבתא יהודייה חשדנית ומנוסה מאוד". טבע האדם נהיר לגולדה לא פחות משהוא נהיר לכל אחד משותפיה הבכירים בממשלה או בצבא. ככל שבוחנים דברים אלה לעומק, נראה חלקה של גולדה בקבלת ההחלטות המדיניות-אסטרטגיות, חשוב יותר ומכריע יותר לגבי האופן שבו התגלגלו העניינים בסופו של יום. אילו היו נהירות לי עובדות אלה כחבר וועדת אגרנט, ולהם היה כנראה מידע נוסף שעדיין אינו פתוח לכל, על בסיס ידע זה לא הייתי מסכים לפטור את גולדה מאחריות לאירועי המלחמה ובוודאי לא את דיין; ואינני מדבר על אחריות מיניסטריאלית, אלא על אחריות עניינית-אופרטיבית. יתכן שהיו גם נסיבות מקלות, כגון מצב בריאותה של גולדה בת ה- 73. אבל כראש ממשלה היא או כשירה או בלתי כשירה. ומשום שנחשבה כשירה היא נושאת באחריות.