מלחמת יום-הכיפורים - לקראת לקחים חדשים

דורנו, אשר נותר פגוע עקב המלחמה - טבעי כי ישפוט את הכרוך בה ואת הנובע ממנה, בשילוב השפעה ממשית של הרגש. הוסיף והכביד כאן גם העדרם של נתונים וראיות לגבי מה שקדם למלחמה, ולגבי מהלכים אשר לא הגיעו לידי ביצוע. ברם, בעקבות הגל המתחדש של מידע והערכות, במלאות 40 שנה לפרוץ המלחמה – מתאפשרות ומתבקשות בחינות נוספות, בשילוב "מצגת" אחרת של פני-המלחמה עם מסקנות תואמות. בקווים כלליים, וכסיכום מוקדם – מוצע כאן גם זאת:

• יש לבחון במשולב , אך לשפוט בנפרד, את התנהלות הדרג המדינתי-מוסדי (שרי-הממשלה וראשי הפיקוד הצה"לי ) עד לפרוץ המלחמה, ואת מאבק-הגבורה של העם בישראל מעת תחילת המלחמה.

• במלחמה זו הוכחו יכולותיה של ישראל להגיע להישגים צבאיים, גם ממצב של עדיפות-אויבים-זמנית בשתי חזיתות משולבות; רושם הניצחון שהושג פועל כלפי חוץ, ויש לתת לו מקום ראוי גם כלפי פנים.

• גם אם לקחי-המלחמה כבר אינם ישימים לניצול צבאי בעתיד - הם בעלי חשיבות לנושאים בסיסיים חיוניים: בראשם – היחסים ההדדיים ההדוקים ב"משולש" הייחודי של המדינה-החברה-הפרט בישראל. אחד ממקורות עוצמותיהם של החברה הישראלית ושל יחידיה, הוא בקשר ה"משולש" הנזכר, המשלב את המסגרת המדינתית. השבר הפנימי שנוצר במלחמה ההיא, השפיע רבות לשלילה; השבת האיזון והחיזוק הפנימי המתחייבים - דומה כי הגיע זמנם, גם למען המבחנים הלאומיים שבפנינו.

• בעלי-תפקידים בממשלה ובצה"ל, כבר התחלפו כולם, מאז המלחמה, וגם המציאות הרחבה בישראל ובשכנותיה – השתנתה ומשתנית משמעותית. שיקום וטיפוח היחסים ההדדיים ב"משולש" הישראלי דלעיל – אפשרי כבר מזמן.

• בעולם של מדינות-ארגונים-כוח-וכסף חייב להתחזק משקלו של הגורם האנושי; עוצמתו המוכחת של גורם זה בישראל, עשויה להקרין כלפי חוץ, במיוחד על-רקע המציאות העולמית והאזורית. במהלך מלחמה זו הוכחו עוצמות הפרט והחברה בישראל, ודווקא בביטויי השבר שגרמה המלחמה – הומחשה מרכזיותו של הצד האנושי במכלול המרכיבים והשיקולים הלאומיים.

• גם אם יש יסוד להערכה ולתקווה, כי האויב ינהג בשפיות-של-כדאיות – יש להתכונן כראוי גם לחלופה הגרועה הנוגדת, תוך מתן ביטוי מלא לדאגה לחיי אנוש.

• כל חייל במלחמה ההיא, אשר לביתו או לעצמו לא שב – קורבנו הגדול, הנורא, לא היה לשווא!

כחלק מהקהילה הבינלאומית, כאחת המדינות בנות-התרבות, וכן משיקולי כדאיות מעשיים – חייבת ישראל לכבד עיקרון-יסוד מושרש כאיסור תוקפנות צבאית, אשר בין כללי-המשנה שלו: (א) גישה שוללת כלפי כיבוש שטח, שהושג בתוקפנות אסורה; (ב) התרת חריג לאיסור בעת צורך ברור של הגנה עצמית.

ניהול מלחמה כרוך במחירים יקרים של חיי-אדם, בריאותם של נפגעים נוספים והשקעת משאבים חומריים בהיקף עצום. כל אלה עלולים להיות לשווא – אם ייכפה ויתור על הישגי-המלחמה, בעקבות הגדרתם הבינלאומית כפרי של תוקפנות אסורה. הימנעות מהגדרה כזו הייתה אפוא בגדר תכתיב-התנהלות, ולפחות תנאי בעל חשיבות עליונה, לכל גורם בעל סמכות ואחריות בתחום המדיני והצבאי בישראל, גם בשנת 1973. זאת – במיוחד על-רקע טענות מצד מדינות-ערב, אשר הועלו בעבר לא-רחוק, בעקבות כיבוש שטח מצרי נרחב ב"מלחמת ששת הימים", בפעולות צבאיות חוצות-גבול מצד ישראל ב-5.6.1967, ללא פעולות דומות מנגד.

אם ב-5 ביוני 1967 עמדה ישראל בפני איום צבאי חמור ומיידי על גבולותיה המוכרים ועל ריכוזי אוכלוסיה סמוכים – לא כן באוקטובר 1973; אם ב-1967 הועמדה ישראל באילוץ של גיוס ממושך שאיים על כלכלתה , ונחסמו בפניה נתיבי-מים בינלאומיים תוך הפרת זכויותיה – לא כן ב-1973.

אם ב-5.6.67 עמדה ישראל בפני מצב מצטבר של נסיבות, שדינן כהנחת "סכין על צווארה", באופן המצדיק ירייה ראשונה מצדה כמעשה-של-הגנה, בגדר החריג לאיסור תוקפנות – לא כך היה מצבה של ישראל ב-1973, עד לרגע בו פתחו צבאות מצרים וסוריה בפעולות-מלחמה. מנהיגי אותן מדינות ניצלו אז היטב, בעורמה אך בתחכום, את רתיעתה המצופה של ישראל מהגדרתה כ"תוקפן". זאת - תוך הפקת לקחים מצדם מן המלחמה הקודמת, עם ניצול ה"מהפך" בהיערכות הצבאית הגיאוגרפית; דווקא יתרונותיה הצבאיים הברורים של ישראל, בגבולותיה בעקבות "מלחמת ששת הימים", היו לה נקודת-תורפה במצב של טרם-מלחמה: מצבה העדיף של ישראל, פגע באפשרותה לשכנע גורמי-חוץ בצורך של "הגנה עצמית"; בגבולות מרוחקים כאלה – קשה היה לישראל לתגבר כוח צבאי בהיקף מתאים, לעומת הקלות היחסית של הצבת כוחות גדולים בסוריה ובמצרים למתקפות-פתע בקווי-החזית.

מריכוזים ומתנועות של כוחות-צבא של מצרים וסוריה , בסמוך לגבולות אך עדיין בשטחיהן, כביכול לצורכי תמרונים – עלה בבירור, כי כוח צבאי עלול לפגוע מיידית בכל המצוי בשטח ישראלי הסמוך לגבול; אולם כל עוד לא פתחו צבאות האויב באש לכיווננו ולא חצו גבול נתון – לא היו בידי ישראל ראיות להוכחה, כי ה"תמרונים" במצרים ובסוריה היו בגדר תרמית והטעיה. עובדת-יסוד זו אכן נוצלה ע"י הנהגות שתי מדינות-האויב.

מרכיב חשוב בשיקולי ישראל באותה תקופה, היה יחס הכוחות הצבאיים וסיכוניהם: אסור היה להתעלם מאלפי טנקים מדגמים מתקדמים, שהיו בידי מצרים וסוריה, בעוצמות-שריון כשל מעצמות כבריטניה וצרפת. גם בעליונות אוירית איכותית של ישראל לא היה מענה לאיום היבשתי הכפול, לצל יכולות ההגנה המשופרות של האויב כנגד התקפות מטוסים.

הצורך להתמודד בכוחות-יבשה ניכרים כאלה, ובמיוחד עקב המיגבלה החמורה של העדר התקפות-מנע מצד ישראל – חיזק את חשיבותו של צעד בולם, ההולם בעומק שטחה של כל מדינת-אויב אשר תיצור קושי חריג במהלך המלחמה. צעד חריף כזה, המיועד להרתיע את האויב מהמשך הלחימה - לא היה זוכה להבנה של הקהילה הבינלאומית, ואף לא של מדינות ידידותיות, אילו דבק בישראל תג של "המדינה התוקפנית" שגרמה למלחמה. הימנעותה של ישראל מכל התקפת-מנע באוקטובר 1973, הייתה אפוא בעלת חשיבות אסטרטגית, גם לצורך ניהול המלחמה עצמה, ולשימור פוטנציאל תגובת-המגן המרתיעה בפגיעות-עומק משמעותיות.

לשיקולים האמורים התווספה עצה-אזהרה מארה"ב לישראל, להימנע ממצב של "תוקפנות" – גם מעצמת-על מוגבלת ביכולת התמודדות עם האו"ם ועם רוב חבריו, והיא איננה מעוניינת להסתבך במישור הבינלאומי, ואולי גם במישור צבאי, עקב פעולות "חפוזות" מצד ישראל. יש להניח, כי מהיכרות עם רגישותה ויכולותיה של ישראל, ועם התנהלותה ביוני 1967, שילבה ארה"ב התנייה מפורשת של מתן סיוע צבאי ומדיני מצדה, ולרבות ניטרול מעורבות סובייטית – בהימנעות מוחלטת מצד ישראל מסיכוני הגדרת "תוקפנות" לפעולותיה. מכיוון שפעולות ותשדורות בישראל היו מצויות, כבר אז, במעקב מתמיד מצד ברית-המועצות, תוך שיתופי-פעולה של מעצמה זו עם מצרים וסוריה – מעקב על הנעשה בישראל, ביצעה גם ארה"ב.

במצב-דברים מורכב ובעייתי זה, בו נמצאה ישראל בשנת 1973, היה כדי להעמיד את הנהגתה המדינית-הצבאית בפני אתגרים גדולים עוד יותר, עקב הצורך להימנע ממהלכים מקדמי-התקפה הניתנים לחשיפת מעקב מעצמתי, ועקב התלות המתגברת של ישראל בתוכניות-המאבק ובנכונות-ההקרבה של... מצרים וסוריה – מדינות אשר זכו, במצב המתואר, לגמישות רבה בפעולותיהן, לא רק בהכנות למלחמה, אלא גם במהלכים ראשונים של צעדי מלחמה ממש.

במצב של סיכון לפרוץ מלחמה, אשר כל מדינה ערבית יכולה לעוררו בדעת-הקהל העולמית ע"י הצהרות פומביות גרידא, עשויה תנועת כוחות-צבא בישראל, ואפילו גיוסם בלבד, להיחשב כצעד "מסוכן" מבחינת מדינות כמצרים וכסוריה. התדרדרות צבאית בעקבות צעדים ישראלים פנימיים כאלה, אילו הגיעה לכדי פרוץ-מלחמה, עלולה הייתה להותיר את ישראל במצב מדיני נחות, עם סכנה להיחשב כאחראית למלחמה, לפחות בעקיפין או כ"תורמת" עיקרית.
ברם, מדוע לא ניתן היה לבצע בישראל הכנות מתאימות להגנה ולמערכי-בסיס-לתקיפה – בהדרגה, בפיזור מתאים של עיתוי ושל מיקום, ובחשאיות ראויה?!

כמסקנת-ביניים ניתן להציע, כי על ההנהגה המדינית-הצבאית בישראל היה למנוע מראש, אף סיכון להאשמתה באחריות עקיפה לפרוץ מלחמה; אך זהירות מופלגת כזו חייבת להיות שלובה במהלכים סדורים, המיועדים לקדם את סכנותיו המוגברות של שלב המלחמה הראשון, בדאגה מעשית מירבית לשלומם של הנפגעים הפוטנציאליים, בשילוב המטלה הכפולה: מניעת אבדות בשלב הסיוע הראשוני בחזיתות, והעצמת היעילות הצבאית בשלבים של גיוס והשתלבות כוחות-המילואים. האם אלה היו מעל יכולותיו של צה"ל!?

נותרת עדיין השאלה, האם ומתי עודכנה צמרת צה"ל ע"י הגורמים המדיניים הבכירים, בדבר המיגבלות המדיניות הקיימות או הצפויות, על השלכותיהן הצבאיות המשמעותיות. שאלת-משנה הכרוכה בכך, נוגעת לפיקוח הגורמים המדיניים על הביצוע הראוי של התכנון והביצוע הצבאיים. יתכן שכל עוד לא הוברר עניין זה לאשורו, עומדים הגורמים המדיניים והגורמים הצבאיים שכיהנו אז, בחזקת אחריותם המשותפת, יחד ולחוד.

התניה של הימנעות מהתקפת-מנע, מגיוס מוקדם ומתזוזת כוחות-צבא בישראל, טרם מלחמה, חייבת הייתה להביא להיערכות תואמת של צה"ל, מבעוד מועד, מבחינת תכנון ומבחינת ביצוע. זמן להיערכות כזו היה לצה"ל למכביר. כפי שנתברר - לא ענתה המציאות על הנדרש. מדוע!?

זאת ועוד: אנשי-מילואים שהתגייסו וחויילו, כבר בימי המלחמה הראשונים, מצאו חוסרים ממשיים בציוד-עזר ובציוד אישי, שנמסרו להם ממחסני-החירום. חוסרים אלה פגעו לא רק ביכולות הביצוע של הכוח המגוייס, אלא גם באפשרויות הלחימה וההגנה-העצמית של חיילים כבודדים.

האמון במערכת הצבאית אומנם לא אבד – אך נפגע באופן חמור עקב המחדלים המתוארים. פגיעות אלה עמדו – ואולי עדיין עומדות – כנזק בפני עצמו; למרבה האסון והצער, ניתווספו לכך הנפגעים הרבים במלחמה, עם התחושה הנרחבת בקרב הציבור, כי גורלם המר של רבים מאלה יכול היה להימנע.

אמנם, ספק אם התייצבותם המיידית של כוחות-מגן גדולים אל מול האויב המתפרץ, הייתה מביאה לצמצום במספר האבידות והנפגעים בצדנו; עקב היקפי הכוחות שחצו את הקווים בשתי החזיתות – לא ברור אם היה בהתנגשות-רבתי כדי לבלום או להדוף את האויב, כבר באותו שלב, גם אם היה בכך כדי להגדיל את אבידותיו פי כמה.

אך מאידך, אין ניתן להשלים עם גורלם של אלה, אשר ניצבו בקווי-החזית בצהרי אותו יום-כיפור תשל"ד, כאשר גם יכולות-הסיוע של חיל-האוויר הוגבלו ע"י מערכי-הגנה מצריים וסוריים, שכמוהם לא ידענו ביוני 1967. שלומם וביטחונם של כל חיילי אזורי-החזית חייב היה להיות נושא נפרד ומיוחד לדאגה מירבית, מתוכננת ומובטחת מראש, מצד כל גורם מוסדי או פיקודי אחראי, אשר היה מודע למיכלול המיגבלות המדיניות והצבאיות, וממילא – גם להשלכותיהן על כל חזית ועל כל המצויים בה או בקירבתה.

אין חולק, כי שהותם ומאבקיהם של הלוחמים בחזיתות תרמו תרומות חיוניות להצלחות הצבאיות הכוללות במלחמה הכפולה שנגזרה על ישראל; על כך – בהמשך, תוך התייחסות גם לקרבות אשר נחשבו עד כה כחסרי-תועלת. ברם, בזאת אין כדי לגרוע מאחריות או כדי להצדיק מחדלים של האחראים – בפרקים הבאים אין כדי להמעיט מהאמור בפרק זה ובקודמיו.

תרומות הלוחמים הנזכרות להלן, מתבררות בדיעבד וכתוצאה שלאחר האירועים הקשים: אין לייחסן לתכנון מראש של גורם כלשהו, אלא בלעדית - ללוחמים עצמם ולגבורתם.

הצלחת מתקפות-הנגד להדיפת הכוחות הסוריים מרמת-הגולן כולה, שלובה ומבוססת גם בעמידתם ולחימתם של כוחות-הבלימה, בקרבות-גבורה, כבר במהלך יום-הכיפורים עצמו, תוך החלשה ממשית של הכוחות הפולשים-התוקפים. בזכות תרומות אלה, נעצרה מיתקפת הצבא הסורי עוד בתחומי רמת-הגולן, וכוחות שלב-ההדיפה יכלו לבצע את משימותיהם בהצלחה מלאה ומהירה מול כוחות סוריים שחוקים ומוכים חלקית.

עקב קיומם של יישובים ישראלים מאוכלסים, הן באזור הקרבות ברמת-גולן והן בסביבותיה – נמנעו בכך פגיעות חמורות באוכלוסיה אזרחית, עם התוצאות המוראליות הנוגדות אשר היו נוצרות אז אצל שני הצדדים הנלחמים.

על קרבות-הבלימה בגולן סופר ונכתב לא מעט; אך גם זאת – מבלי להקיף את סיפורי הלחימה והגבורה במלואם, במלחמת מעטים-מול-רבים-מאד, הן של יחידות סדירות בצה"ל והן של אותם כוחות אנשי-מילואים, אשר כבר ביום הראשון למלחמה התגייסו, הצטיידו ויצאו לקרב מול כוחות-אויב עדיפים בהרבה במספרם ובעוצמות-האש שלהם. עמידתם ולחימתם של חיילי הכוחות הסדירים של צה"ל איפשרה, בין היתר, את שילובם המסייע של מגוייסי-המילואים הראשונים, וכוחות אלה יחדיו איפשרו גם את שילובם המכריע של כוחות-ההדיפה, אשר הגיעו לרמת-הגולן החל משחר היום השני למלחמה.

בתום המלחמה בדרום, עדיין נותרו כוחות מצריים מחופרים בחלקי-שטחים שממזרח לתעלת-סואץ, ואשר לא נהדפו חזרה. ברם, כוחות צה"ל – מאידך – צלחו את התעלה מערבה, והשתלטו שם על שטחים נרחבים, עד לא הרחק מקהיר. תוצאותיה של "הצליחה" הישראלית הפכו את תמונת-המצב על-פיה, לזכות ישראל, בראייה כוללת של המערכה בדרום ואף בבחינת תוצאות המלחמה כולה.

ברם, הצליחה מערבה הפכה להצלחה צבאית ומדינית של ישראל, שלא כדבר המובן מאליו – שילוב מיוחד של גורמים יצר את התוצאה החשובה, המכרעת, ובהם גם אלה שבכותרת פרק זה. זאת – מבלי לשכוח את תרומותיהם וגבורותיהם של כל יתר הכוחות, אשר נטלו חלק במיבצע הגדול, המורכב והנועז: הן לקראת הצליחה, הן בשלבי-הצליחה עצמם והן בלחימה ממערב לתעלה.

ראשית, העברת כוחות-צליחה גדולים מהגדה המזרחית של התעלה למערבה, הייתה מתגלית בשלב מוקדם, ומוקדם מדי, ללא קו-המעוזים שהיה פרוש לאורך הגדה בצדנו, וללא ערפל-הקרב אשר עלה ממנו, גם לאחר השתלטות כוחות מצריים על אזור התעלה. ככל הנראה, נסחפו המצרים ברושם הישגיהם הראשוניים, אותם הגדירו לעצמם ככיבוש אזור התעלה, בעוד האזור נכבש על-ידם שלא במלואו, כשהם ממוקדים במאמצים להתקדם לכיוון עומק סיני, וללא פריסה מתאימה משלהם לאורך קו-התעלה כולו, לתצפיות ולסיורים.

אולם, אף שנתאפשרה לישראל הצליחה עצמה – לא היה בכך די: ממערב לתעלה, הן באזור הצליחה והן בסביבותיו, היו פרושים כוחות מצריים, אשר יכלו בקלות – ואף במהירות יחסית – להתרכז לכדי כוח עדיף, מול כוחות-צה"ל הצולחים, עד כדי סיכונם ולמצער - לניטרולם. זאת, גם בעזרת תקיפת הכוחות הצולחים בעוצמה מירבית של מטוסים ותותחים – אילו עמדו המצרים על המצב לאשורו. הצליחה, כשלעצמה, עדיין לא הבטיחה לישראל הצלחה; התוצאות הצבאיות המפליגות, אותן השיגו הכוחות שצלחו, נבעו משני גורמים מרכזיים נוספים:

• מאמציו, יכולותיו והצלחותיו של צה"ל להעביר אמצעי-צליחה וכוחות-צליחה בהיקפים ניכרים, ובפרק זמן נמשך, על-אף הקשיים המבצעיים והלוגיסטיים העצומים; זאת, לא רק כגורם ישיר לתגבורים החיוניים של הכוחות שפעלו ממערב לתעלה, אלא גם כגורם עקיף - בעידוד הפיקוד הבכיר שעמד בראש המיבצע בשטח, להתמיד במאמצים הגדולים והמורכבים, על-אף האבידות והסיכונים הנוספים, ועל-אף השיקולים והלחצים לעצור ולהחזיר את הכוחות שצלחו.

• למרבה התמיהה, לא באה תגובה מצרית של ממש מול כוחות-הצליחה, במשך יותר מ-24 שעות קריטיות של פעולותיהם הראשונות ממערב לתעלה; ככל הנראה – פרק-הזמן בו יכלו כוחות-צה"ל לפעול שם בחופשיות יחסית, אף הגיע לכדי 36 שעות. בפרק זמן זה יצרו כוחות-הצליחה מציאות צבאית חדשה ממערב לתעלה - אשר אותה כבר לא יכלו המצרים לנטרל, כאשר החלו לעמוד על משמעותה. "דריסת-הרגל" אשר נתאפשרה לכוחות-הצליחה הראשונים, הפכה עקב כך ל"רגל דורסנית" שלא ניתן היה לעוקרה או לנטרלה.

השאננות המצרית הממושכת המתוארת לעיל, עוררה פליאה כבר אז, אך דומה כי ניתן למצוא לה הסבר, כעולה גם מכותרת פרק זה:

• על-רקע "ערפל-המלחמה" שאפף את אזור התעלה וקו-המעוזים שלאורכה, וכאשר כוחות מצריים השתלטו על שטחים מאויישים ע"י ישראל תוך ניהול פעולות-קרב – נתקבע אזור-התעלה, מבחינת תמונת-המצב והחשיבה אצל הפיקוד המצרי, כמקור של תוצאות חיוביות בעבורם, ובד-בבד – תוך היווצרות "מחסום" לכל מידע, תובנה וחשיבה שליליים, בהקשר לקו-התעלה ולכל המצוי והמתרחש בו.

• מידע על לחימה עזה וממושכת באתר "החווה הסינית", הסמוך לצירים המובילים אל מקום-הצליחה, זרם וודאי אל הפיקוד המצרי, בכל רמותיו, יחד עם דיווחי הכוחות המצריים המבוצרים שם, על אבידות שגרמו לכוחותינו. יש מקום להניח, כי תמונת-המצב הקשה מבחינת ישראל, באזור הלחימה ההוא – אף הוצגה בדיווחים המצריים בצורה קיצונית עוד יותר.

במצב דברים נמשך כזה, בעוד הלחימה הקשה בחווה "הסינית" מאפשרת, בו-זמנית, את התקדמות אמצעי-הצליחה וכוחות-צליחה נוספים, אל המעבר הנכסף מערבה – תרמה אותה לחימה לא רק ישירות לתגבור-הצליחה החיוני, אלא גם תרומת-עקיפין חשובה, בנוסף: יצירת רושם ברור למדי, אצל הפיקוד המצרי, כי צה"ל מתרכז בניסיונות להדוף את הכוחות המצריים שהתמקמו ממזרח לתעלה, ואם פניו של צה"ל אל ממערב לתעלה באותה עת – כי אזי הוא נאבק ליצור לו ציר-גישה מתאים ומאובטח המוביל אל התעלה עצמה, כדרך-מעבר לציוד-צליחה ולכוחות המיועדים לצלוח. מאבק נמשך כפי שהתנהל בחווה ה"סינית" ובסביבותיה – הצטייר בעיניים מצריות, ככל הנראה, כמאבק ישראלי להישג נחוץ, שעדיין לא הושלם....

הערכת-מצב כזו אצל הפיקוד המצרי, בכל דרגיו, תרמה לשאננותם לגבי התעלה ומערבה, באופן אשר הפך את הצליחה הצה"לית להצלחה, ואיפשר את ההישג הישראלי הגדול.

אין במאמר זה כדי למצות דבר, ומסגרתו הצנועה הוגדרה כבר בשמו. הצעות לבירור, לחשיבה ולמסקנות הוקדמו ופורטו כבר בפרק המבוא; ככל העולה מכלל הדברים, וכביטוי ראשוני לחשיבות הגורם האנושי הנזכר– תודגש מהן אך זו: כל חייל במלחמה ההיא, אשר לביתו או לעצמו לא שב – קורבנו הגדול, הנורא, לא היה לשווא!.