המציאות שהכזיבה

בימים אלה מלאו 40 שנה למלחמת יום כיפור, שבה נפלו בקרב בסיני ובגולן יותר מ-2600 לוחמי צה"ל, אלפים נפצעו, המחיר הכלכלי היה כבד. המלחמה השאירה פצע בנפש הקולקטיבית של הציבור הישראלי וגם בנפשם של מרבית הישראלים כפרטים.

פצע נפשי זה גרם לכך שעיסוק עיקרי בנושא המלחמה בשנים שאחריה היה ב"קונספציה" - תפיסת המציאות שכשלה, ושלה היו שותפים ראשי המודיעין וראשי המדינה והצבא, וגם רוב הציבור הישראלי היה שותף לחלק הגלוי של תפיסה זו. הציבור חש שאנן ובטוח בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים, זלזל בצד השני, התעלם מן הליקויים בצה"ל ומאי-מוכנותו למלחמה, והתעלם מהמציאות ומכל סימני האזהרה שלה. בכך הכוונה אינה למידע מודיעיני שאינו גלוי לציבור, אלא למה שהיה ידוע לכל, ובעיקר למלחמת ההתשה ותוצאותיה המרות שלוש שנים קודם, והצהרות המלחמה של שליטי האויב. זו הייתה התעלמות מהמציאות ומאזהרותיה לטובת התמכרות נוחה, נעימה ושאננה למחשבה ש"הכל בסדר", וש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".

ל"קונספציה", כלומר תפיסת המציאות הצבאית-מדינית שבה החזיקו ראשי המודיעין, בכירי צה"ל וראשי המדינה, היו ארבעה חלקים:

• הערכה שמצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין לה תשובה לעליונותו של חיל האוויר הישראלי ואין לה יכולת לתקוף בסיסי צבא וריכוזי אוכלוסיה בעומק ישראל.

• הערכה (שהתבררה כנכונה) שסוריה וירדן לא יצאו למלחמה בישראל בלי מצרים.

• הערכה שהיכולת המודיעינית של ישראל, שכללה שילוב מרשים של יכולות טכנולוגיות ומבצעיות ומרגלים קרוב להנהגת האויב, היא כה טובה, עד שגם אם בכל זאת יחליט האויב לצאת למלחמה, נדע על כך קודם, ומספיק זמן קודם (לפחות יומיים) שנוכל לגייס את כוחות המילואים, כך שצה"ל יוכל להילחם במלוא כוחו.

• הערכה, שלה היה שותף הציבור הישראלי בעקבות הניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים, שלצה"ל יש עליונות מוחלטת על הצבאות הערביים, ולכן מלחמה נוספת תהיה עוד "ששת הימים".

בפשטות, תפיסת המציאות בישראל הייתה שלא סביר שתפרוץ מלחמה בקרוב, ושגם אם כן, נדע על כך די זמן מראש, ושבמלחמה חיילי צה"ל "יטאטאו" את חיילי האויב בקלות.

ואם זה לא יקרה כמו שאנו מצפים?

אלא שבפועל, כלומר במציאות עצמה, הייתה כאן התעלמות מחשבתית-לוגית, וגם הדחקה נפשית, של כמה סימני אזהרה רציניים עובדתיים, וכשלים לוגיים, שהסתכמו בהדחקה ישראלית אחת גדולה של השאלה הפשוטה, המתבקשת, והקיומית "ומה אם זה לא יהיה כמו שאנחנו מצפים שיהיה?":

1. הכשל בהערכת אופי המלחמה וסבירות פריצתה - בישראל חשבו כי האפשרויות שיש לערבים הן או מלחמה כוללת, או שלום מלא, או תקריות גבול מוגבלות ("יום קרב"). ישראל התעלמה מן האפשרות שהמצרים יחזרו על מה שכבר עשו בפעם הקודמת, במלחמת ההתשה שלוש שנים קודם לכן. גם אז יצאה מצרים למלחמה מוגבלת, שתכליתה המוצהרת הייתה השגת הישגים מוגבלים מול ישראל על-ידי פגיעה קשה בצה"ל, אך בלי להכריע אותו. במלחמת יום כיפור המצרים פעלו אומנם בטקטיקה שונה מאשר בהתשה, בעקבות הפקת הלקחים שלהם, אבל חזרו שוב על הרעיון של מלחמה מוגבלת נגד ישראל במטרה להשיג יעדים מוגבלים. בעצם, מאז מלחמת ההתשה ועד היום, כל ההתקפות עלינו היו מלחמות מוגבלות במהותן, וזאת מתוך ההבנה של הערבים כי אין בכוחם להכריע את ישראל במלחמה כוללת, ופעם אחר פעם הופתעה ישראל מכך שבנוסף למלחמה כוללת ולשלום כולל, יש גם מצבי ביניים.

2. הכשל בניתוח היכולות האסטרטגיות של האויב ומשמעותן - אגף המודיעין העריך שמצרים לא תצא למלחמה בלי שתהיה לה תשובה (הגנתית) לעליונות של חיל האוויר הישראלי, ויכולת (התקפית, כמו של חיל האוויר שלנו) לתקוף בעומק ישראל. בחיל האוויר הופקו אומנם לקחים ממלחמת ההתשה, ונעשו תכנונים מבצעיים ופיתוחים טכנולוגיים, כדי להתמודד עם המערך האדיר של נשק נגד מטוסים בצד הערבי. אבל ברמות שמעל חיל האוויר, כמו גם בציבור הרחב, הפנימו את ההישג המדהים של חיל האוויר במלחמת ששת הימים, והדחיקו לגמרי את העובדה שמלחמת ההתשה הסתיימה גם כי לישראל לא הייתה תשובה לטילי הנ"מ שבידי הערבים. היחס לטייסי חיל-האוויר היה כאל "כל יכולים", תוך התעלמות מכך שהניצחון במלחמת ששת הימים דורש התקיימות של תנאים מקדימים מסוימים, ובראשם החלטה חד-משמעית, ומראש, של הדרג המדיני והפיקוד הצבאי הבכיר, לאפשר לצה"ל לפתוח ראשון במלחמה, ואף לעשות זאת בעיתוי ובתנאים האופטימליים לצרכי חיל-האוויר. מפקד חיל-האוויר חזר מדי פעם והזהיר את הדרגים שמעליו כי במקרה של מלחמה שתפרוץ לא בתנאים אופטימליים כאלו, חיל האוויר יזדקק לזמן לא קצר כדי להשיג תחילה "עליונות אווירית", ורק לאחר מכן יוכל להתפנות לסייע במלוא כוחו לכוחות הקרקע, שעד אז ייאלצו להסתדר בעצמם. אבל המסר הזה לא הופנם. בנוסף, ההתעלמות במודיעין הישראלי מן האפשרות של מלחמה מוגבלת נוספת גרמה גם להתעלמות מכך שהיכולת המצרית לתקוף בעומק ישראל אינה הכרחית במלחמה מוגבלת. השילוב של שני הכשלים הללו - הדחקת העובדה שלמצרים הייתה תשובה לחיל האוויר הישראלי, ושהם לא נזקקו ליכולת לתקוף בעומק ישראל במלחמה מוגבלת - גרם לכך שהמודיעין הישראלי לא הבין שהגורמים שהגדיר כמעכבי יציאה למלחמה, לא עיכבו אותה עוד.

3. הכשל בהערכת יכולת ההתרעה לפני מלחמה - באמ"ן, במטכ"ל ובממשלת ישראל היו רגועים, כי האמינו שגם אם טעינו בהערכה שלא צפויה מלחמה בקרוב, ידע המודיעין הישראלי בכל זאת על ההחלטה הערבית לצאת למלחמה, וגם יזהה את הסימנים בשטח של ההכנות למלחמה המתקרבת. בתקשורת הישראלית מתקיימים בשנים האחרונות, מדי יום כיפור, דיון בשאלה אם הסוכן הבכיר ביותר של ישראל במצרים אז, אחד מיועציו של שליט מצרים, היה או לא היה "סוכן כפול", בשאלה עד כמה ברורות או מעורפלות היו האזהרות מפני מלחמה קרובה שהעביר לישראל המלך חוסיין, שליט ירדן בכבודו ובעצמו, ובשאלה למה אסר ראש אמ"ן להפעיל לפני המלחמה את מה שכונה "האמצעים המיוחדים" - אמצעי מודיעין שמסיבות טכנולוגיות נקבע כי לא יופעלו ברציפות, אלא רק כשיהיה חשש שמלחמה עומדת לפרוץ. העיסוק בתקשורת הישראלית בשאלות אלו - הסוכן הבכיר, אזהרת המלך חוסיין, האמצעים המיוחדים - מתעלמים מכמה עובדות בסיסיות, שמהן גם התעלמו לפני המלחמה בצמרת המודיעין הישראלי ובממשלה:

- גם הסוכן הבכיר ביותר והמקורב ביותר לצמרת האויב עלול לא לדעת, או לא לדעת בזמן, או לא לדעת בדיוק. כמו היום, מצרים הייתה אז דיקטטורה צבאית שבה ההחלטה על מועד חידוש-המלחמה יכולה להתקבל בתוך המנגנון השלטוני והצבאי ללא "דיון ציבורי", ואפילו ללא פרסום מראש אלא בהפתעה, כפקודה שיש לבצע, כפי שאכן היה. גם בישראל, הדמוקרטית והפתוחה, התקבלו לא מעט החלטות ביטחוניות קריטיות בסודיות מוחלטת ותוך הקפדה על מידור, בלי לשתף עוזרים, יועצים, בנות זוג, מקורבים, ועיתונאים. ובכל זאת, בישראל העדיפו אז להאמין שנקבל מראש ובזמן מידע מבפנים על החלטה מצרית לצאת למלחמה, והסתמכו על כך.

- דווקא בצמרת המודיעינית והמדינית בישראל התעלמו מהנטייה האנושית הידועה היטב להפסיק להתייחס להתרעות במלוא הרצינות, לאחר שהתרעות קודמות לא התממשו (קריאות "זאב זאב"). אין כמעט חייל בצה"ל שלא הוזהר פעם אחר פעם בדיוק מפני התופעה הזאת, והתבקש להמשיך ולהתייחס במלוא הרצינות לכל התרעה ולכל אירוע. הרבה יותר גרוע מזה, בישראל התעלמו מהאפשרות שזהו תהליך מכוון, המיועד "להרדים" את העירנות שלנו, במטרה להפתיע אותנו בסופו של דבר, כפי שאכן קרה. כתוצאה מכך, ישראל התעלמה לפני מלחמת יום כיפור מכל ההתרעות (הנכונות והמדויקות!) שמסר לה המלך חוסיין, ונפלה בפח ההטעיה המכוונת של הערבים שביצעו את כל ההכנות הצבאיות למלחמה כאילו במסגרת תרגיל צבאי מקיף של אימון למלחמה. כתוצאה מכך, הצמרת הישראלית התעלמה מכל המידע המודיעיני המפורט והמדויק שהתקבל בכל ערוצי המודיעין על ההיקף והאופי החריגים מאוד של הפעילות הצבאית המסיבית בצד הערבי, מתוך התעקשות ש"גם הפעם זה יסתיים בלא-כלום, זה הכל רק עוד תרגיל".

- יתר על כן, בישראל הוגדרו מראש מספר סימנים מעידים אובייקטיביים למלחמה מתקרבת - אירועים חריגים שנקבע מראש כי אם יקרו, משמעותם היא שישראל חייבת להתכונן למלחמה גם בהעדר מידע נוסף. לישראל אכן נודע לפני המלחמה שכמה אירועים חריגים ביותר כאלה אכן קרו, אבל המודיעין הישראלי והדרג המדיני התעקשו להתעלם מהם בכל זאת, לטובת היצמדות לאשליה ש"זה רק עוד תרגיל". בהתחשב בכך, גם אם אמ"ן היה מפעיל את אותם "אמצעים מיוחדים" בזמן, כנראה היו מתייחסים למידע שהיה מתקבל מהם באותו אופן.

יש גם לזכור שבעקבות חשיפתם ותפיסתם של מרגלים ישראלים שחדרו לצמרת השלטון הערבית שנים ספורות קודם, ואירועים נוספים, וכן בעקבות ההצלחות המדהימות של ישראל במלחמת ששת הימים, ובכלל בעקבות המידע שהיה כבר אז לצד הערבי על ישראל ועל יכולותיה המודיעיניות, השליטים הערבים היו חייבים לצאת מהנחה שהממשלים והצבאות שלהם חשופים עדיין, לפחות חלקית, בפני המודיעין הישראלי, ולכן הדרך היחידה שלהם להפתיע את ישראל היא על-ידי הקפדה קיצונית על מידור ועל ביטחון קשר, כלומר ליצור מצב שבו הפקודה לצאת למלחמה תתקבל בהפתעה גם בצד שלהם, זמן קצר לפני מועד הביצוע. בישראל לא הפנימו זאת, לא אז, ולא בדיון התקשורתי בנושא "האמצעים המיוחדים" וה"סוכן הבכיר" כיום.

כאן המקום להעיר כי לצד מידור וביטחון קשר קפדניים, ממש התבקש ליצור מצב של מוכנות גבוהה למלחמה בצבא התוקף עוד לפני מתן הפקודה, למשל על-ידי תרגיל מוכנות גדול, וכן להונות את האויב בכל הרמות - מהרמה הטקטית ועד הצהרות מדיניות מבלבלות - כדי לבלבל את האויב בטרם יותקף. את כל הדברים המתבקשים האלו הערבים אכן ביצעו, וראשי המודיעין, והדרגים הבכירים בצבא ובממשלה אצלנו, נפלו בפח ההטעיה. זאת, למרות כל המידע העובדתי שהיה בידיהם, ולמרות כל האזהרות שהפנו אליהם פקודיהם שהבינו או חשדו שמדובר בהטעיה רבתי והתחננו שישקלו מחדש את הערכותיהם. כל מרכיבי ההפתעה ההגיוניים והמתבקשים האלה היו גם חלק בסיסי מתורת הלחימה הסובייטית ש הייתה אז בשימוש בצבאות ערב (ומעקרונות המלחמה בכלל), וגם את זה ידענו. אבל בצמרת הישראלית התעקשו להיצמד לדעה השגויה ולא לשקול אותה מחדש ברצינות.

4. הכשל בהערכת יכולת ההערכה - עובדתית, ישראל הופתעה מודיעינית-אסטרטגית לפחות פעמיים קודם לכן (ב-1960, וב-1967). העובדה שאותם מקרים לא הסתיימו באסון (ב-1960 לא פרצה לבסוף מלחמה, וב-1967 ניצחנו) לא משנה את עצם קיומה של ההפתעה, ולכן מידת הזהירות והאחריות היו אמורות לגרום לצמרת הביטחונית הישראלית, בכל מקרה, להתייחס בזהירות ובאחריות להערכות המודיעין על כוונת האויב, ולהתייחס לסכנה ממנו בפועל, לכך שהצבאות של מצרים וסוריה ניצבו לאורך הגבולות במלוא עוצמתם ובמצב של מוכנות מיידית ליציאה למלחמה. כשמישהו מחזיק סכין סנטימטרים מצווארך, הערכת הכוונה שלו חייבת להיות משנית לעצם הסכנה הפוטנציאלית שבמצב הנתון. אבל אצלנו נצמדו להערכה שזהו רק תרגיל, שהערבים עדיין רק מתאמנים לשחוט אותנו, אך במועד מאוחר יותר.

5. הכשל בהערכת יכולתנו ובהערכת יכולת האויב - גם אחרי שרשרת הכשלונות המודיעיניים שפורטו כאן, בכל זאת, מקבלי ההחלטות בישראל קיבלו בַּזמן שטף של מידע עובדתי מוצק על ההכנות הצבאיות המקיפות והחריגות של האויב לקראת מלחמה, ובהמשך גם מידע מודיעיני מוצק, שגם הובן סוף סוף ככזה, שהפעם אכן מדובר במלחמה. ובכל זאת, הדרג המדיני והצבאי הבכיר בישראל לא חשב שיש צורך בתגובה מירבית של ישראל כפי שישראל נהגה במלחמת ששת הימים, כלומר גיוס מלא ומיידי של כל המילואים, תגבור מסיבי של כוחות צה"ל בחזית, העברת אזהרות דיפלומטיות, ופתיחה ישראלית במלחמה בהתקפה מקדימה במלוא עוצמתו של חיל האוויר, במטרה להכריע את המלחמה כמה שיותר מהר, ובכמה שפחות הרוגים בצידנו. לא אעסוק הפעם בהיבט המוסרי של ההחלטה של הדרג הבכיר בישראל לא לנהוג כך, שכן זהו דיון נפרד, אלא בשאלת ההערכה בצמרת הישראלית של תוצאת ההחלטה שלא לנהוג כך, כלומר בהערכתם את יחסי הכוחות עצמם, והתוצאות הצפויות מכך במלחמה.

יש גבול לכוח "לטאטא" את האויב

באופן כללי, מלחמת יום כיפור מצאה את חיילי צה"ל, גם בסדיר וגם במילואים, מאומנים היטב. אחרי שתי מלחמות בשש השנים שקדמו, צה"ל השקיע רבות באימון חייליו, והקרבות במלחמה הוכיחו שחיילי צה"ל בסדיר ובמילואים ובכל המקצועות לחמו ברמה גבוהה, והשיגו הישגים מרשימים ביותר, וזאת בתנאי לחימה וביחסי כוחות קשים ביותר. בזכות זה התאושש צה"ל תוך ימים מעטים ממכת הפתיחה הקשה והמפתיעה שנחתה עליו, גבר על צבאות האויב, והשיג ניצחון צבאי מוחלט, וכל זה תוך שבועיים וחצי. הישג מדהים.

אבל לצד זאת, ישראל - גם ההנהגה המדינית-צבאית וגם הציבור הרחב - הפנימה לגמרי את התוצאות הנפלאות של מלחמת ששת הימים, אבל הדחיקה לגמרי מתודעתה את מלחמת ההתשה שבאה אחריה, את הכשלים התפיסתיים והאחרים שנתגלו בה (ובראשם את נחיתותה של תפיסת ההגנה הנייחת בקו הגבול, מה שכונה "מעוזי קו בר-לב", לעומת גישת ההגנה המתמרנת שהציע אלוף אריק שרון. ישראל המשיכה בשגיאה הקטלנית הזאת עוד זמן רב אחר כך, ברצועת הביטחון בלבנון וב"שטחים", למרות שהיא מנוגדת לעקרונות המלחמה ולמרכיבי היתרון האיכותי של ישראל, ולמרות שפע הוכחות לפגמי השיטה הזאת מאז מלחמת העצמאות ועד היום). ישראל גם הדחיקה את הלקחים האחרים ממלחמת ההתשה, ובעיקר את סימני האזהרה הברורים לגמרי על בעיות לא-פתורות של צה"ל בהתמודדות מול אמצעי לחימה חדשים שבהם הצטייד האויב בכמויות עצומות (בעיקר טילים נגד מטוסים וטילים נגד טנקים, שבמלחמת ששת הימים היו עדיין בכמויות זניחות), וטקטיקות לחימה חדשות של האויב, כתוצאה מהפקת לקחים נמרצת וכנה שלו מתבוסותיו. בעוד שהאויב הערבי, בעזרת אלפי היועצים הצבאיים מצבא ברית-המועצות, הפיק ביסודיות שיטתית את לקחיהן של שתי המלחמות הקודמות, והתכונן היטב למלחמה הבאה כמיטב יכולתו, ותוך התאמה למגבלותיו של החייל הערבי הפשוט, ישראל המשיכה לחיות באופוריה של הניצחון הקודם, סירבה, מתוך שחצנות ותחושת עליונות, להתייחס ברצינות ראויה לשינויים המסיביים באופי חימושם של הצבאות הערביים, שינויים שצמצמו במידה מסוכנת את היתרון האיכותי של צה"ל, סירבה להבין כי יתרון איכותי אינו מבטל כל יתרון כמותי, ושגם אם החיילים שלנו יותר טובים, יש גבול ליכולתם "לטאטא" את האויב, כאשר אותו אויב גדול הרבה מונים כמותית ומצויד בשפע אמצעי לחימה חדישים ופשוטים להפעלה, שנועדו במיוחד כדי לנטרל את היתרון שלנו. צה"ל התעלם לגמרי מכך שהערבים מבינים היטב מהן נקודות החוזק והחולשות שלהם ביחס אלינו, ומתאימים את עצמם למלחמה הבאה מתוך התחשבות הן במגבלות היכולת של חייליהם, והן בטקטיקות המוכרות שלנו, שלא השתנו. בנוסף, צה"ל גם הזניח גם בצורה מחפירה את הכנותיו והצטיידותו למלחמה, וחייל שמקבל נשק לא תקין או לא מקבל נשק בכלל אינו יכול לנצח, גם אם הוא מאומן היטב.

התוצאה הייתה שבפרוץ מלחמת יום כיפור, חיילי צה"ל היו מוכנים היטב מקצועית לנצח שוב כמו במלחמת ששת הימים, אבל לא היו מוכנים ולא ידעו איך להתמודד עם מאסת הטילים החדישים ואמצעים אחרים כמו ראיית לילה, שהיו בשפע בידי האויב ואשר לצה"ל לא היו להם עדיין תשובות. גודלם של כוחות צה"ל בחזית היה קטן בהרבה ממה שהיה דרוש כדי להחזיק מעמד מול האויב עד שצבא המילואים יגיע לחזית (ולכן בתחילת המלחמה נדחק צה"ל לאחור וספג אבידות כבדות כמעט לכל אורך קווי הלחימה), וצבא המילואים גילה באיחור שהכמות והאיכות של הציוד במחסני הנשק שלו ירודות מאד.

היה חריג אחד ראוי לציון לכל מה שנכתב כאן - חיל הים. הבן החורג של צה"ל, שבקושי הורגש במלחמת ששת הימים, התכונן למלחמה הבאה באופן מושלם, הסיק עצמאית, מן המידע המודיעיני לפני המלחמה, שאכן מדובר במלחמה קרובה, הגיב נמרצות בהתאם, וסיים את המלחמה בניצחון מוחץ ועם שלושה הרוגים בלבד בכל המלחמה, שנהרגו בעת שתקפו את האויב לא בלב ים, אלא ממש בתוך נמלי הבית של האויב. אם למישהו הגיע ציון 100 על מלחמת יום כיפור, זה חיל הים. היו פה ושם הצלחות דומות גם ביחידות של כוחות הקרקע וחיל האוויר, באותן יחידות שמפקדיהן פעלו בהתמדה, במקצוענות יסודית קפדנית ושיטתית, לפני המלחמה ובמהלכה, במקום להתמכר לאופוריה ולשחצנות, ובהתאם הם השיגו תוצאות שנמדדו באופן הישיר ביותר במיעוט ההרוגים ביחידותיהם.

אפילוג

האירועים מאז ועד היום מעידים כי לפחות חלק מהלקחים מאז לא יושמו, וכי חזרנו על חלק מהטעויות בכל החומרה. הדוגמה הקשה ביותר לאחר מלחמת יום כיפור ועד היום להיצמדות ישראלית עקשנית ל"קונספציה" שגויה, היא הקונספציה של "שלום תמורת שטחים", ובפרט "הסכם אוסלו" שכעת מלאו לו 20 שנה, קונספציה שגם לה היו כמה מרכיבים, כמו:

• ההערכה שאפשר להשיג שלום אמת תמורת שטחים, בכל הגזרות, כולל עם ה"פלשתינים". (בפועל, הרעיון של שלום-תמורת-שטחים עבד רק פעם אחת, מול השלטון הצבאי במצרים, אבל לא כאן המקום להרחיב על הסיבות לכך).

• ההערכה שהערבים, ובפרט ה"פלשתינים", שבעו מלחמות,

ומוכנים לשלום עכשיו.

• ההערכה ששלום עם שכנינו יביא שלום כולל עם יתר המדינות במזרח התיכון.

• ההערכה שלא ניתן לנצח טרור והתקוממות עממית.

• ההערכה שהטרור ה"פלשתיני" הוא מאבק לעצמאות "פלשתינית" ביהודה שומרון ועזה ותו לא.

• ההערכה שהערבים, כולל יאסר ערפאת, יקיימו הסכמים חתומים, וגם "יטפלו בקיצונים אצלם שיתנגדו להסכם".

• האמונה שארצות-הברית היא מתווך הוגן, ואפילו מתווך מועיל ומבין דבר.

• האמונה שאפשר לסמוך על ערבויות אמריקניות (ומאוחר יותר הופיעה אפילו האמונה שאפשר לסמוך על ערבויות "פלשתיניות", ואפילו רק על הבטחה של ג'יבריל רג'וב..).

• ההערכה שגם ללא הסכם שלום, יותר כדאי ומשתלם לנו, ביטחונית כלכלית ובכלל, לא לשלוט ב"שטחים".

• ומרכיבים נוספים.

כל אלו היו הנחות/השערות/הערכות שהתקבעו, בעיקר כתוצאה של תקווֹת שווא, אצל רבים בישראל, בממשלה, בצבא, בשב"כ, ובחלק גדול מהציבור, וזאת תוך התעלמות עקשנית ומתמשכת מעובדות מוצקות שסתרו בבירור אחת לאחת את כל ההערכות הללו, ושהיו ידועות כבר מלכתחילה, או לכל היותר התגלו לנו די מהר. אבל ממשלת ישראל, מערכת הביטחון וחלק מהציבור התעקשו להמשיך לדבוק בגישה זאת, גם כשמספר הנרצחים עלה ועלה ועלה, וכשלון הקונספציה גם בהיבטים אחרים היה ברור לחלוטין. הקונספציה הזאת לא רק שלא נעלמה מחיינו לאחר שהוכח כשלונה, אלא היא המשיכה וממשיכה עדיין להתפתח, אף כי יש לה ציבור תומכים קטן בהרבה. הכוונה היא ל"עיקרון שתי המדינות", והקביעה שמדינה "פלשתינית" היא בכלל אינטרס ישראלי, תוך ההתעלמות מכך שבראשית הדרך, וגם בהמשכה, יצחק רבין חזר והבהיר ונימק בנאומיו שאסור שתקום מדינה "פלשתינית". אבל כשיש קונספציה, למה לבלבל אותה עם העובדות ועם המציאות....