טביעה חופשית בחוף בוגרשוב

בצהרי יום שבת של חול מועד סוכות חוף בוגרשוב בתל אביב מלא. מאות אנשים על משפחותיהם מתרווחים על כסאות נוח, סתם כיסאות, שרויים על שמיכות או על החול ומשתזפים משני הצדים כמו צלי נא. מגדל המציל לא פעיל. הוא נעול.

הפקחים, יושבים בתוך החדר שלהם, כנראה בארוחת צהרים. ואנשים מצויים בים. אני תוהה שמא במשטר הקלריקאלי שלנו ( שלו נתתי ביטוי בפוסט קודם) באין סוכה כהלכתה אין מציל.

אבל זאת תל אביב ולא ירושלים, ועוד זה היה חסר לירושלים שיהיה לה גם ים, וזכרים ונקבות ישתקשקו יחדיו, יקימו וועדה, יחליטו על מחיצות. בקיצור שמחת ירושלים על ראשינו. אבל ל"מזלה" של ירושלים שאין לה ים ואין צורך במשגיחים. אבל בתל אביב, הפתוחה, הכייפית עם חוף הים - אין מציל אחד בחוף שוקק כי אין כסף. אבל יש 4-5 פקחים כיאה וכנאה לחֶלֶם המודרנית.

היורשת הנאמנה של אותם חלמאים שנשאו את השָמָש על שולחן כדי שלא לקלקל את השלג הצחור. אבל, כידוע לכולנו, פקחים בכלל ומוניציפאליים בפרט לא קיימים כדי למנוע מעשים לא ראויים. הם קיימים כדי לגבות קנס. וממי יגבו כאן קנס? מאלה שנכנסו למים בניגוד לאזהרה? רק בחודש יולי, ע"פ אתר מאקו, היו בתל אביב בלבד 64 טביעות ו-15 מהם הסתיימו במוות. ואנו עוסקים בתל אביב בלבד, ולא בכול הארץ שבה קרוב ל-150 ק"מ של חוף עם חופים מוסדרים ולא מוסדרים.

אם לא ניתן לאכוף כניסה לים באין מציל או כשיש דגל שחור , מדוע יש צורך בפקחים, ואם הפקחים צריכים להסתובב בחוף כדי להסביר לאנשים שלא ייכנסו, לא הם ולא ילדיהם, מדוע לא ראיתי אותם על החוף, ושהיתי שמה קרוב לשעה.. אבל, כאמור, למי שאינו ידע ,הפקחים בישראל תפקידם לא למנוע פגע או עבירה על החוק, תפקידם לקנוס ולהכניס כסף לקופת העירייה או המדינה. לדוגמה - פקחי החנייה. בהיותי ירושלמי שמתי לב כי כאשר אני מבקש לרכוש כרטיסים בקופת תיאטרון "שרובר" שם אין כמעט תנועה, ואני חונה למשך חמש דקות בלבד, כשאני יוצא כבר מוצמד דוח על השמשה. אילו ראיתי את הפקח מן הסתם לא הייתי חונה ולו לדקה. אבל הפקח ישב לו בצל של חורש סמוך, וארב. וככה הוא הכניס לקופת העירייה כסף ולעצמו פרמיה.

כניסה לים גם אם יש דגל שחור אינה פשע. כמו שהתאבדות היא לא פשע. הים הוא שתובע ומטביע את קורבנותיו כמו במחזה של סינג' "היורדים לים", The riders to the sea . סינג', משורר, סופר ומחזאי כתב יצירות מפורסמות יותר אבל אני, במסגרת האנתולוגיה של ספרות אנגלית במאה ה-19, הושפעתי מאוד ממחזה זה שיש בו מערכה אחת בלבד. אם קשישה(מָאוּרָה) ובנה (בארטלי) ושתי בנותיה (קת'לין ונורה). המוטיב המרכזי הוא אדם מול הטבע. השיא הוא ברגע שבו מאורה( אשר איבדה את בעלה ואת אבי בעלה וששה בנים אחרים בבית- כולם בים) משלימה עם איתני הים ומוצאת שלווה בנפשה.

ומי אנו שנתערב במעשי הטבע. אבל זאת הייתה אירלנד, הארץ המיוסרת במאה ה-,19 שאנשים סיכנו חייהם כדי לצאת לים סוער ,לדוג ולפרנס במשורה את משפחותיהם. רבים לא חזרו .גם כאן מדובר בקרבנות של הים, אבל בקרבנות שווא. בקרבנות של לא אכפתיות וזלזול בחיי אדם.

אבל גם בכך אין חידוש. אבל האין חידוש חל אצלנו בכול התחומים של שמירה על חיי התושבים. אם חייל נהרג, או נפצע, או אזרח נפגע בפיגוע חבלני, על כך נשמע הרבה. חונכנו לקדש את הביטחון החיצוני ואת קרבנותיו. ואכן הביטחון החיצוני שלנו הוא במעלה הגרם, הרבה מעל הביטחון הפנימי, שתובע קרבנות רבים יותר.

לגבי כול אלה בין אם זה על הכביש, בשכונה או בים - החיים שלנו שווים פחות מקליפת השום. מדובר בפרט ועוד פרט ועוד פרט, בסך הכול, אם הפרטים האלה לא עושים מעשים, הם מספרים סטטיסטיים. כמה אנשים נרצחו, נחנקו, נדרסו וכמה ירדו למצולות ואין מחריד .וכה חוף בוגרשוב וחופים אחרים שאין בהם מצילים הם חופים חופשיים שבהם הגלים נושאים אותך לפעמים לעולם הנצח. והשיירה של הציבור ושליחיו עוברת.

כאשר שני חיילים נהרגים בפיגועים, שר הביטחון קובע שיש לתת את הדעת איך לנהוג להבא. בצדק. מדוע שר הפנים והרשויות המקומיות לא נותנים את הדעת כיצד לנהוג כדי למנוע את קרבנות הים לשווא. הם לא נפלו למען המדינה. הם נספו במדינה.