בשם נכדתי, אביב קלינסקי, האוהבת את עיר מגוריה בת-ים, אני כותב רשימה זו לעורך המוסף הספרותי של
עיתון הארץ, בני ציפר, שהחליט לעלות על שרטון של יהירות מנופחת תוך הפגנת מלל רווי בוטות ולא מעט גסות רוח בהתבטאויות כלפי העיר האהובה על נכדתי.
בני ציפר מדגיש במאמרו ב
עיתון הארץ 3.10 "שמעולם לא הייתי בבת ים". כמי שמעולם לא היה בבת ים הוא רואה עצמו בר סמכא לקביעה שזו
"עיר שיכונים סתמית וחסרת חן".
אני מתייחס לביקורת שלו, כעורך מוסף ספרותי, שיכתוב מאמר ביקורת על ספר, כשבפתח המאמר ידגיש "שמעולם לא קראתי את הספר". בהמשך יוסיף פנינת לשון: "אינני מתכוון לקרוא את הספר", אבל זה לא ימנע ממנו להכתיר את היצירה המבוקרת "ספר ברבורים סתמי וחסר חן", על משקל "עיר שיכונים סתמית וחסרת חן", עיר שלא ביקר בה..
בת ים היא עבורו מדבר של בניינים "שפתאום היא נצבעה בגוון נאצל יותר והכיעור שלה נהפך ליפה יותר". בני ציפר נחוש בדעתו, שהעיר נותרה מכוערת, רק תווי פניה המכוערים יופו לאחר ש"נצבעה בגוון נאצל יותר".
סליחה, בני ציפר, עורך מוסף ספרותי של עיתון מכובד, כשאני מטייל עם ילדי ונכדי לאורך הטיילת של בת ים, אינני רואה שם "מדבר של בנינים", כפי שאתה רואה. אני רואה רחוב שמקרין חום של כרך שנעים לחיות בו ולא שרב מדברי מעיק ומכביד.
כשאני מבקר בבית הספר התיכון בו לומדת נכדתי, אני נכנס לסביבה מטופחת מאוד, מאכלסת בתוכה שמחת חיים של תלמידים, האוהבים את בית ספרם ואת העיר. הם אינם חשים, שהם שוהים בשיממון בו ניתן למצוא רק "מדבריות של בניינים".
נכדתי גרה בשיכון בשכונת רמת הנשיא, שהוריה רכשו לפני למעלה מעשרים שנה. היא והוריה אינם מנהלים את חייהם "במדבר של בנינים", וגם לא ב"שיכון סתמי חסר חן". הם מנהלים את חייהם בבית שיש לו סביבה מטופחת, ולטיפוח הזה ישנה רשות ששקדה על טיפוחו.
מצער שעורך מוסף ספרותי מצא לנכון להשתמש בלשון כה נפסדת ובתיאורים פוגעניים ומעליבים את החיים בעיר, בה על-פי עדותו הוא לא ביקר.
בחרתי לא להתייחס לשלל תיאורים לא ראויים של תושבים, שבחרו במי שבחרו לתפקיד ראש העיר, כי אינני מצטרף למסע המכתים את ההכרעה החופשית של אזרחי העיר.
