סיפר או לא סיפר?

אחת הסוגיות המעניינות והגורליות ביותר בפרשת 'לֶךְ לְךָ' הינה: האם אברהם אבינו בישר לאישתו שרה על הבטחתו של הקב"ה בברית בין הבתרים, שהוא לא יישאר ערירי ושדמשק אליעזר לא ירש אותו. ושמא תשאל, מדוע זה משנה לנו היום אם אברהם בישר לשרה או לאו - לעניות דעתי, זה משנה מאוד, כי חלק חשוב בהיסטוריה של עם ישראל התפתח כתוצאה של אותה שיחה גורלית, שהייתה או לא הייתה בין אברהם ושרה! כי לידתו של ישמעאל וכל צאצאיו הם התוצאה של אותה שיחה - שהייתה או לא הייתה בין אברהם ושרה. וכי ישמעאל וצאצאיו גרמו צרות רבות לעם ישראל מאז ועד עצם היום הזה.

ישנה דעה הטוענת שאברהם אכן בישר לשרה על הבטחתו של הקב"ה, שהוא לא יישאר ערירי. הוא אברהם - לא, וברמז, היא שרה - כן. והראיה באה מרש"י ובבראשית רבה על דברי שרה לאברהם אחרי שהגר הרתה "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּה בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ד). על תגובתה של שרה לאברהם "חֲמָסִי עָלֶיךָ" (שם, ה) כותב רש"י (על-פי המדרש) בשמה של שרה "כשהתפללת להקב"ה: מה תתן לי ואנכי הולך ערירי לא התפללת אלא עליך והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך". דברי רש"י מהווים את הראיה ששרה אכן התבשרה על הבטחת ה' לאברהם, בברית בין הבתרים שהוא לא יהיה ערירי, הוא לא, אבל היא כן. ולכן היא בקשה ממנו לקחת את הגר.

לעניות דעתי, למרות שאברהם אמר: "מַה-תִּתֵּן-לִי וְאָנֹכִי הוֹלִךְ עֲרִירִי, (בראשית טו, ב) ולא אמר "אנחנו הולכים ערירים", הקב"ה התכוון לכך שאברהם ושרה יחדיו יזכו לבן - למרות שהוא שלא נקב בתאריך כלשהו לאותו אירוע גדול. בפשטות, היה על אברהם לשאול את הקב"ה: "מה עלי לעשות, וכמה זמן עלי להמתין?" את זה הוא לא עשה.

מכיוון שאברהם לא סיפר לאישתו על הבטחתו של ה', מייד לאחר-מכן פנתה אליו שרה ואמרה לו בצער רב "הִנֵה-נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא-נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָה" (בראשית ט"ז, ב). דבריה המיואשים של שרה מוכיחים את העובדה שאברהם לא בישר לה שיהיה להם בן על-פי הבטחתו של ה' - לו ולה כפי שהם, ללא שום השתדלות מעבר לזו שעושים כל איש ואישתו.

מכל מקום, הראיה הגדולה שאברהם לא בישר כלל לשרה על שהם עתידים להיות הורים בעת היותם בני 85 ו-75 קרתה שוב 14 שנים לאחר-מכן. בהיותו בן 99 פנה הקב"ה לאברהם, ואחרי ששינה את שמו והבטיח לו ולזרעו את ארץ כנען לאחוזת עולם, וציווהו על ברית המילה, ושינה את שמה של אישתו, הוא הודיע לו חגיגית "וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶנָּה לְךָ בֵּן" (כראשית יז, טז).

לו אברהם היה רץ מייד לשרה להודיע לה את כל מה ששמע מפיו של הקב"ה - כולל היותה אם לבן תוך שנה - לא היה צורך לשוב אליו כעבור שלושה ימים בלבד, ולחזור על אותו מסר של לידת בן לשרה! אך זה בדיוק מה שקרה: הקב"ה נאלץ דרך מלאכיו להצהיר בקול רם, כדי ששרה תשמע בעצמה וממנו, את הבשורה "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל" (בראשית יח, י).

מה צורך היה בחזרה על אותה בשורה פעמיים - שלשרה יהיה בן - אם לא לתקן את המצב, שאברהם משום מה, לא בישר לשרה את הבשורה? ואכן, אם אין מנוס מלקבל את העובדה שבמעמד ברית המילה לא בישר אברהם לאישתו על היותה אם תוך שנה בלבד, קל וחומר שהוא לא בישר לה על היותה אם, שם בברית בין הבתרים 14 שנים קודם-לכן, כאשר מועד היותה אֵם לא היה מוגדר כלל.

לעניות דעתי, הפתרון לסוגיה הוא כדלקמן: אברהם לקה על כך שהתלונן להקב"ה שהוא הולך ערירי, ולא ששניהם הולכים ערירים. ברם, כאיש נבון מאוד, רגיש מאוד, ואיש החסד הגדול היה אברהם מודע מייד לפליטת פיו, ואכן, הוא ידע שאם הוא יספר לאישתו את מה שאמר לקב"ה, היא תתאכזב קשות מגישתו האנוכית באותו מעמד. הוא רצה למנוע ממנה את הצער שידיעה זו תגרום לה. מצד שני, הוא לא רצה לשקר לה ולומר שהוא אכן ביקש עבור שניהם. ולכן, אברהם לא אמר לה כלום בנושא זה, ובכך גרם לשרה להתייאש. שרה, שהייתה גדולה מאברהם בנבואה ("כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה") קיבלה את המסר ההוא מן הגבורה. ייאושה הוביל אותה להציע לו את הגר, וכך "נאלץ" אברהם לקחתה בניגוד לרצונו ולידיעתו שהקב"ה התכוון מלכתחילה שלו ולשרה יהיה בן.

לסיכום, בהבנת הפשט שבתורה עלינו לזכור שתורתנו הקדושה הינה ברובה מאוד תמציתית בתיאורה את האירועים שהתרחשו. ולכן, לא קל לקבוע חד-משמעית מה קרה במדויק. ומכאן, שעלינו לנתח את האירועים המעורפלים בזהירות, אך גם בתובנה ובראיה רחבה ומערכתית שיוצרת הרמוניה אינטלקטואלית בין האירועים.