הבוקלאב מזמֵן לי ספרים שאני לא חש איתם בטוב ומאידך מגלה לי ספרים שאחרת לא הייתי קורא אותם. כך הספר "פרויקט רוזי", שקראתי כדי שאוכל להשתתף בדיון. בתחילה מאסתי בו ובהמשך, כשנהיה רומנטי יותר / רומן למשרתות, מצא חן בעיני.
אבל גם למדתי ממנו משהו: על אספרגר.
תחילה, תמציתו של הספר בקצרה. דון טילמן, פרופ' לגנטיקה, מחפש אשה לשאתה. לצורך זה הוא מכין שאלון בן עשרים עמודים ומפרסם באינטרנט. מי שאינה מתאימה לאחת משאלותיו - נפסלת על הסף. כאשר הוא פוגש שתיים בניסיון להכירן, המפגשים קטסטרופליים. הסיבה המתוארת בספר: הגיבור לוקה באספרגר.
ידידה מכירה לטילמן אשה צעירה, רוזי, והשניים עוסקים בפרויקט משותף לאתר את אביה הנעלם. נושא החיפוש המשותף מביא את הפרופסור המיוחד להתאהב. ומה מיוחד בכך? ה"אַספּים", כפי שהם מכונים בלשון חיבה, אינם מזהים רגשות, לא שלהם ולא של הזולת. טילמן מצליח לחצות את המשוכה הזאת.
כשקראתי את הספר רציתי להשליך אותו, כי ראשיתו מוקדשת להכרת הגיבור נטול הרגשות, המתוכנת ומתוכנן עד הדקה. הגעתי למסקנה שטוב לעבוד עם מחשבים, אבל קשה מאד לחיות איתם.
הספר אומנם סיפור, אך בדרך אגב הוא לימד אותי משהו על אספרגר. הלוקים בכך יכולים להצטיין בחשיבה מצויינת, זיכרון בלתי רגיל, יכולת איסוף פרטים מדהימה וכישורים בלתי רגילים. דון טילמן איננו הפרופסור אספרגר היחיד. יש עוד כמוהו ולא רק בספרים.
כאן אני חייב להזכיר את הספר המצויין "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון, שמסופר מפיו של לוקה באספרגר.
ימים אחדים אחרי שגמרתי את הספר, קראתי "אאוריקה". פתאום קישרתי את הסיפור עם המציאות: אני מכיר אספרגר ואולי, אולי, התובנה החדשה תסייע לי לעזור לו. פתאום נפתרו לי מיני שאלות מטרידות וצצו בפני פתרונות. לא היה זה כשיצאתי מן האמבטיה, אלא דווקא כאשר זחלתי בפקקי תל אביב ותשומת לבי הייתה לאחורי המכוניות המשעממים שלפניי.
כל הזמן מצאתי סתירות מוזרות באיש, שנמצא היום במיטב ימיו אך לא במיטב המצב. ראיתי יכולות מצויינות מחד, ואי הבנה מוחלטת של המציאות מאידך. אדם, שיודע ללמוד, זוכר היטב, קולט מהר מאד פרטים ונוהג להתרכז בתחום מסוים ותוקע בו את שיניו בעוצמה. נחישות לא רגילה. אבל, כך ראיתי, כל זה הולך לאיבוד. לא מביא תועלת לא לו ולא לחברה שבה הוא עובד. יותר מזה, גם אין תועלת לחברה שבה הוא חי. בזבוז.
בסיום אותה נסיעה פקקית, יצאתי מן המכונית מלא מרץ ועיזוז. אחרי האאוריקה שלי, אני קובע איתו פגישה ומציע לו דרך חדשה. טובה יותר. שיפסיק את המאבק של ראש בקיר וישתמש בכישוריו, העלומים בפניו. הוא יכול לעשות הרבה יותר, אבל הוא צריך להיות מודע לכך. שיחת פנים אל פנים תעזור.
תוך יומיים ישבנו לשיחה אישית בקפה דורית בעיר ידידותית. ניסיתי להסביר שכיוון חדש יכול להביא תוצאות מצויינות, הן בשכר, הן בהערכה כלפיו והן סיפוק מהעבודה.
אבל נכשלתי לאורך כל הדרך. "אמרו לי את זה ואני את דרכי בחרתי. בוא נשוחח על נושא אחר" - הייתה התגובה ההחלטית. כל פרט בשיחה וכל סיפור שסיפר, אישרו פעם נוספת את האבחנה. כן, אַספּי יושב מולי ואני גיליתי תכונה נוספת של אספרגר: נחישות עצומה ועקשנות רבה. כאן הייתה נחישות לא לשמוע.
הצלחתי באבחנה, נכשלתי בשכנוע.
נ. ב. בקריאה שניה, הספר מצא חן בעיני יותר.
שיחת טלפון קצרה
הטלפון צלצל ועל הקו הייתה "שני מחברת ביטוח... . אני רוצה להציע לך הטבות"...
את רוצה להציע לי ביטוח כלשהו?
"לא. אני רוצה להציע לך הטבות"...
אינני רוצה הטבות...
הטלפון נסגר בטריקה.
לא הספקתי להגיד לשני, שאין ארוחות חינם.