נו, אז ה"ניו-יורק טיימס" כתב שנתניהו מבודד בעמדותיו כלפי אירן. סיבה למסיבה אצל כתבינו החרוצים, שנחרדים כל אימת ש"העיתון החשוב בעולם" מגהק משהו ביחס נתניהו. מה חדש? אולי פרטי הרכילות שהכתבת ג'ודי רודורן אספה בשקידה - האישה, הביקורת, הסיגרים, המיטה המעופפת. הכתבת דיווחה ששרה נתניהו ספגה ביקורת על גידול ילדיה(!) מישהו זוכר דבר כזה?
ידיעות אחרונות קפצו על המציאה והדביקו לציטוטים העוינים של ה"ניו-יורק טיימס" תמונת סיגר עם פירוט המחיר (עבודה עיתונאית מצוינת: באתר "בוטיק הסיגר").
אכן, עקביותו של ראש הממשלה בנושא אירן צורמנית (ולא "צווחנית") באוזני הכתבת; הוא סודק את ההרמוניה המזויפת שנחתה עלינו עם חילופי הגברי באירן. התעקשותו של נתניהו לספק עובדות אמיתיות ביחס לכוונותיה הברורות של אירן צורמת את אוזני העיתון "החשוב בעולם", העוטף את ממלכת האייתוללות בצמר גפן ומנפק למנהיגיה מטרייה צ'מברליינית; בחסותה יוליכו שולל את המערב: יקיימו שיחות על תוכנית הגרעין ובו בזמן ימשיכו להתקדם לקראת הנשק הגרעיני. כך אמר רוחאני אך לפני כמה חודשים בטלוויזיה האירנית: מ-150 צנטריפוגות שהיו לאירן עם כניסתו לתפקיד ראש צוות המו"מ על תוכנית הגרעין האירני, הגיעו על-פי עדותו ל-1,700 צנטריפוגות, תוך כדי המו"מ!
חשבון השמצות ארוך על-רקע פתיחת השיחות בין המעצמות לאירן, נראה נתניהו ל"ניו-יורק טיימס" כמי שתקוע בעבר לנוכח התמונה הגיאופוליטית שהשתנתה. האמת הפוכה: בניגוד לשמאל האמריקני, נתניהו נטוע היטב בהווה ומשמש "צופה לבית ישראל" ולעולם. ל"ניו-יורק טיימס" חשבון השמצות ארוך עם נתניהו, ממש כמו
הארץ ו"ידיעות" אצלנו (בשבוע שעבר הודה אלון בן דוד שאצלו בערוץ שידרו כתבות עוינות לנתניהו, שלא היו מוצדקות מבחינה עיתונאית). עם פרוץ החורף הערבי עמד תומס פרידמן בכיכר תחריר והתפייט מאושר למראה דגלי החירות שהונפו שם. הוא הטיח עלבונות בנתניהו ובממשלתו על עמידתם מהצד. גם אז הוצג נתניהו כמי שאינו מעודכן. שמעתם מפרידמן חרטה על השטויות שפירסם?
תמיכת ה"ניו-יורק טיימס" בכל שביב סיכוי לפיוס עם רודנים אכזריים ארוכת שנים. יש קו מקשר בין הפונדמנטליסטים העולמיים לבין הליברלים הפונדמנטליסטים - בשני המקרים מדובר במאמינים שהעובדות אינן מבלבלות אותם. כך ב-1938 בירך העיתון על הסכם הכניעה ("חוזה השלום"...) של ראש הממשלה הבריטי צ'מברליין להיטלר במינכן, כי מה אתם יודעים, ברגע האחרון נמנעה מלחמה. נתניהו הזכיר את תמיכתו של העיתון ב-2005 בהסכם עם
קוריאה הצפונית על פירוק מתקני הגרעין שלה - "מתברר שהדיפלומטיה עובדת" - הסכם שהופר שנה בלבד לאחר חתימתו, ממש כמו הסכם מינכן.
מסמאים עיני המערב שחצנות ה"ניו-יורק טיימס" אינה מתירה לו לנוח על זרי הקוצים של טעויותיו הקולוסאליות. במקום לתקוף את אירן, הוא תוקף את מי שמזהיר מפניה. בשבת האחרונה הזכיר עמיתי דורי גולד את עזרת העיתון למסע ההונאה של האייתוללה חומייני טרם הגיעו לאירן. העיתון פירסם מאמר מאת פרופ' ריצ'רד פאלק, שכותרתו "לתת אמון בחומייני". אותן זמירות ביחס לרוחאני הושמעו ביחס לחומייני: יועציו תוארו כ"מתונים" ו"מתקדמים", ואפילו "מגלים עניין רב בזכויות האדם".
האם ה"ניו-יורק טיימס" מכיר את ה"ח'ודעה" המוסלמית, הולכת האויב שולל כך שאינו מבין את העמדה האמיתית (של יריבו)? האם תומס פרידמן העומד בכיכר תחריר, מוקף באחים מוסלמים מגולחים למשעי, ומתעקש על כך שלמהפכה אין דבר וחצי דבר עם ה"אחים", מודע ל"תאקייה" המתירה למאמיניה לרמות ולשקר את האויב, במקרה הזה - כדי לשרוד בשלטון מובארק? מי צריך ח'ודעה ותאקייה אם ה"ניו-יורק טיימס" וסייעניו עושים את העבודה?
הדברים הללו אינם ביקורת תקשורת גרידא; הם חמורים במיוחד משום שה"ניו-יורק טיימס" ואוהדיו מסמאים את עיני המערב מלהתייחס ברצינות לכוונותיו הרצחניות של שלטון האייתוללות. שימו לב שם בניו-יורק: לא נתניהו עומד פה לדיון וגם לא קיומה של ישראל, אלא קיומו של המערב כולו.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
