רועי חסן מתפרנס לשם קיומו כטבח. אבל רועי חסן הוא משורר בכל רמ"ח איברי העט והמקלדת שלו, החוצבים בכישרון רב ומסתתים בלב רגיש מילים שהיו לשיר, לשיר של רועי חסן.
הוא משורר בכל שס"ה גידי עוצמת לשונו הפורסת לנו דפים, עליהן מתייצבות מילים ספוגות בכאבו. מילים, שאנחנו קהל הקוראים זכינו באמצעותן לספוג רוח חדשה, רוח המפיחה חיים חדשים בשירה העברית. רוח המעירה את השירה מתרדמה נהנתנית ומנערת אותה במעט משביעות רצונה מעצמה.
רועי חסן אינו נער, הוא בן 30. לפרנסתו הוא טבח, אני מגדיר את הטבח רועי חסן משורר התקווה לשירה העברית. מתבשיליו של רועי חסן במטבח לא טעמתי, כן זכיתי לטעום מתבשילי מילים אותן רקח לתבשילי שירים. מאחד מהם ליקקתי את כל האצבעות, הוא היה ערב לנשמה.
המפגש הערב לנשמה היה בזכות שירו של רועי חסן שהודפס במוסף "תרבות וספרים" בעיתון
הארץ ביום שישי, כ"ח בחשוון תשע"ד. על כך אני מוקיר תודה לבני ציפר עורך האכסניה הספרותית בעיתון הארץ, שפתח את דפי המוסף לשירה של דור צעיר, שיש לו אמירה רבת עוצמה לשונית ותוכנית.
רוע חסן עבורי הוא הקול שמייסר אותנו בשוטים, כי קיפחנו אותו. במודע חבטנו בתרבות של הוריו, יוצאי ארצות המזרח, לא ראינו בו שותף, לחצנו את ידיו אבל היינו:
"רוֹחֲצִים יָדַיִם בְּסַבּוֹן וְגַם אָז
נוֹגְעִים מֵרָחוֹק
לֹא תּוֹקְעִים כַּף"
רועי חסן מייצג דור כואב, שחשפו אותו לארון ספרים חלקי, ארון ספרים מסורס שממנו הוציאו את שירת שלום שבזי ולא סיפרו לו על ארון ספרים עכשווי: "כִּי לֹא סִפְּרוּ לִי שֶׁשִׁטְרִית וּבִיטוֹן וְדָדוֹן וְחָתוּכָּה גַּם כּוֹתְבִים שִׁירִים".
רועי חסן נאלץ לבנות לעצמו ארון ספרים מוכתב "וּבְכָל זֹאת בָּנִיתִי לְעַצְמִי סִפְרִיָּה שׁל שִׁירָה וְסִפְרוּת אַשְׁכֶּנָזִית", ארון ספרים שגנז את המחאה המזרחית המתריסה על קיפוח ואפליה. הוא למד בשיעורי ההיסטוריה לשנוא "כְּמוֹ שֶׁלִּמְדוּ אוֹתִי בְּשִׁעוּרֵי הַהִיסְטוֹרְיָה". שנאה מיותרת לערבים, התנכרות לעבר התרבותי המפואר של הוריו יוצאי המזרח.
על כאבו שרמסו לו את תרבותו של אביו, ניתן ללמוד מרשימה שלו באתר האינטרנט "קפה ג'יברלטר" תחת הכותרת "ביום שתבין את זה תזכור את אבא שלך". וכך כותב רועי: "...השנה אני דווקא שוקל ברצינות לצום ביום כיפור, לא מתוך צורך דתי, אלא מתוך הבנה, ששמירה על יום כיפור הוא חלק בלתי נפרד מזיכרון ושימור התרבות והמסורת של אבי".
לרועי קשה לסלוח לממסד, שהנמיך וגימד את קומתה הזקופה של תרבותו, החתים אותה בחותמת של וולגריזציה וחרץ את גורלה
"לִהְיוֹת אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים וּקְמֵעוֹת
אֲנִי עַרְס
אֲנִי יָאלְלָה
כַּפַּיִם
וּמוּסִיקָה זוֹלָה..."
אני כמי שהתאבלתי על מותו של יורם קניוק, קשה לי עם סיום כואב של השיר "לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק" ועוד יותר קשה לי עם הסיום המוחא של רועי חסן:
וְלֹא חוֹגֵג עַצְמָאוּת
עַד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה
אִם תְּגַרְשִׁי אוֹתִי אֵלֵךְ
רַק אַל תִּקְרְאִי לִי בְּשֵׁמוֹת
הֵבַנְתְּ?"
כואב, אבל מבין לרחשי ליבו של המשורר רועי חסן העובד באלו הימים על ספר שירים ראשון. אני חש חובה לבקש סליחה כנה מרועי חסן, כי אני שייך לדור שפגע בכל היפה שהביאו הוריו.
