א. הרך הנולד

אחרי שקיבלנו כרטיס צהוב, הודיעה בתי על חזרה לשגרה, ובבוקרו האפרורי של שישי הכנסנו בחיק המשפחה המצומצמת את הרך לבריתו של אברהם אבינו,

חשבתי על אבי, שלא זכה לראות משפחה כה ענפה, והתעטפתי בטליתו, שליוותה את לידת בניי ונכדיי.

מהרגע שנודע שבתי נושאת ברחמה עובר-זכר (בעברית של פעם - עוּברה היא אשה הרה), אני נרגש. אפילו דיברתי עם הסב האחר, שוויתר לי ברצון על נשיאת התינוק אל המילה.

ככהן, בירכתי את הרך הנולד, את הוריו ואת משפחתנו בברכה העתיקה, שמחברת דורות על גבי דורות - עד לכור מחצבתנו בעיירת כהנים בבנימין. אחזתי בידו הקטנטנה של נכדי כשהלגימוהו יין, כדי להכינו לטקס, ובמהלך הטקס.

ברכות, קריאת השם, והטקס תם.

המוהל הושיט לי את הרך, ודומע העברתיו לאמו, בתי.

ב. למה?!

בשבעה בנובמבר מלאו שישים ותשע שנה להוצאתה של חנה סנש להורג בכלא בבודפסט, בירת הונגריה.

אפשר להעלות על הדעת כל טירוף - בשמו של החופש האקדמי ובשמו של חופש היצירה. העימות הבדיוני בין חנה סנש לבין ישראל קסטנר טומן בחובו מטען דראמטי אדיר.

מתלווה אליו כעת רצון פוליטי אדיר לטהר את קסטנר מהרפש, שהדביק לעצמו (במתן עדויות אופי חיוביות על פושעי מלחמה נאציים במשפטי נירנברג). לשם כך מוכנים גם להכפיש את חנה סנש (שמעולם לא הבנתי את היגיון שליחותה, אך הדבר אינו מוריד כהוא-זה מגבורתה) - כאילו המדובר במשחק סכום-אפס.

ודווקא אני, שמנפץ מיתוסים בדבקות, איני מצליח להבין למה צריך לטנף את זכרה של סנש, כדי לטהר את מעשיו של קסטנר, ש"מכר את נשמתו לשטן", כדברי השופט בנימין הלוי. האם המיתוס המנופץ של סנש ישקם את כבודו של קסטנר?! או שמא הגיעה העת לספר את כל האמת על קסטנר. כלומר, לחשוף את המסמכים בארכיונים הציוניים על פעילותו במלחמה ואחריה ועל קשריו עם הנאצים - מי שלחוֹ ולמה?

לדעתי, קסטנר (שהיה מועמד מפא"י לכנסת) חוסל, כדי שלא יפגע בסיכויי מפא"י במערכת הבחירות - מתוך ידיעה ברורה מה היה תפקידו בשואה ואחריה.

פרקליטות המדינה טעתה טעות חמורה בשיקול דעתה, ותבעה לדין אלמוני - מלכיאל גרינוולד, קלושאר ירושלמי - שפרסם עלון משוכפל נגד קסטנר. זאת, רק משום שהיה דובר משרד המסחר והתעשיה. כך הפך תת-חרק, שרק קומץ אנשים שמו לב לדבריו, לפיל, המרחף עד היום מעלינו.

את משפט הדיבה מדינת ישראל נגד גרינוולד הצליח עו"ד שמואל תמיר (שייצג את גרינוולד בהתנדבות) להפוך ביצירתיות רבה למשפט קסטנר, שבו עמדו ההסתדרות הציונית ומפא"י לדין הציבור על מעשיהן בשואה; והשאלות, שתמיר הציף, טרם נענו עד עצם היום הזה. ביטוי בוטה לטענות תמיר נתן המחזאי היהודי-אמריקני בן הכט בספרו, כחש (Perfidy), שהממסד ניסה למנוע את תרגומו לעברית ואת הדפסתו בארץ.

ביוני 1955 הסתיים המשפט בזיכוי גרינוולד ממרבית האישומים, שהועלו נגדו - ובהכתמתו החמורה של קסטנר. אמירות השופט בנימין הלוי לא היו פסיקה, אלא חוות-דעתו, ואי-אפשר למוחקן גם אם בית המשפט קיבל את ערעור המדינה. קסטנר נותר אשם ציבורית.
להערכתי, הבושה הייתה גדולה מדי, וקסטנר סולק מהבימה - פן יישבר עוד פעם, כמו בחקירה הנגדית, וידבר שוב. בשלושה במארס 1957 בליילה נורה קסטנר, ולכאורה מת מפצעיו בבית-החולים בחמישה-עשר במארס 1957.

ועוד תעלומה: רוצחיו לכאורה של קסטנר שוחררו בשנת 1963, אחרי תקופה קצרה מאוד בכלא, בהשתדלות איסר הראל, ראש שירות הביטחון (שקיבל את הסכמת האלמנה), ובהסכמת ראש הממשלה בן-גוריון. וגל השמועות סביב שיוכם של שניים מהם (דן שמר וזאב אקשטיין) יכול לפרנס כמה ספרי מתח.

סוף מעניין היה, כנראה, לפרשה: המבוכה, שהמיט עו"ד תמיר על מפא"י ועל המדינה במשפט קסטנר, הניעה, כנראה, את בן-גוריון להראות, שישראל רודפת בכל זאת פושעים נאציים - באמצעות לכידתו של אדולף אייכמן בארגנטינה והעמדתו לדין במשפט פומבי בירושלים.

ג. ראוי

ברכות לדן כנר - שדר מחונן וקריין ותיק, שנעים לשומעו מדבר מבלי להתעלל בעברית - שקיבל את פרס על מפעל חייו בכנס התקשורת באילת.

ראוי!

ה. די לשומן טראנס

הסוכנות האמריקנית למזון ולתרופות (FDA) יצאה בשבוע שעבר בצעד חריף, שיביא לאיסור על שימוש בשומן טראנס, הגורם לנזקים לכלי הדם ולמחלות לב.

הסוכנות פרסמה טיוטא של תקנה, הפתוחה לעיון הציבור, וקובעת ששמנים, שעברו תהליך כימי, שהוסיף שני אטומי מימן למולקולות שלהם (הידרוגנציה), והם הבסיס לשומני טראנס, לא יוכרו יותר כבטוחים לשימוש. לפיכך, יחויבו יצרני המזון התעשייתי להוכיח, שהשומנים, שהם משתמשים בהם להכנת מוצריהם, אינם מזיקים - אתגר רציני מאוד מבחינה מדעית, כיוון שהמחקר הרפואי בכל העולם מוכיח ההפך: כל רמה של שומני טרנס במזון מסוכנת לבריאות.
מעניין מתי תאומץ תקנה כזו בארצנו?!