פרשת 'וישלח' החלה עם חזרתו של יעקב אבינו ארצה מחרן. באותה עת, משום מה, הוא החליט לידע את עשו על בואו -- ולא להמתין עד שעשו יגלה זאת ממקורותיו שלו.

על-רקע זה הבה נתבונן במלחמותיהם של בני ישראל המוזכרות בתורה כדי להפיק תובנות לוחמה מהן -- גם לימינו אנו -- כי ניהול אסטרטגי וטקטי נבון של מלחמות נחוץ לנו היום לא פחות מאשר היה נחוץ לנו אז בימי אבותינו.

הכלל הראשון בתורת הלחימה הינו זה שמבוסס על ההבחנה והקביעה שיעקב שגה כאשר שלח מלאכים לעשו. בהנחה שזו אכן הייתה שגיאה, הכלל המתבקש ממנה הוא להתרחק ממלחמה מיותרת שאין לך עניין בה, כי הסיכוי לכישלון בה עלול לגבור על הסיכוי לניצחון בה.

את הכלל השני נמצא במעשיו של אברהם אבינו כאשר רעב פקד את ארץ כנען מייד לאחר עלייתו והוא נאלץ לרדת מצריימה. כאשר "הקריב לבוא מצרימה" מסופר שאברהם אמר לאשתו שהיא אישה יפת-מראה, וביקש שתאמר שהיא אחותו. האם לפני כן לא היה מודע ליופיה של אשתו הצדקנית? לעניות דעתי, מה שהוא ידע לראשונה לפני כניסתם מצרימה הוא שיופיה חייב להוביל לסכנת חייו. ומדוע? בניגוד לפלשתים בארץ כנען, שאותם כבר הכיר אברהם כחברה שאין לה אלֹקים, כעת גילה אברהם שמצרים אינה חברה שדומה להם. למצרים יש אלֹקים, אלא שהוא פרעה, והוא דורש מכל נתיניו להביא לו מכל טוב שבמדינה -- כולל את נשותיהם של כל מי שעוברים במדינה. את זה אברהם לא ידע לפני כן, ולכן הוא אמר רק זה עתה: "הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית יב, יא). אברהם פחד, כי הוא הבין, כעת לראשונה, שלקיחתה של שרה היא בלתי נמנעת בין אם יהיה זה אחרי מותו ובין אם יהיה זה ללא שייכות למותו. לכן, הלקח השני שעלינו ללמוד מאברהם אבינו בתורת הלחימה הוא לדעת את האויב ולא להניח שכל הגויים דומים זה לזה.

וזה מובילנו לכלל השלישי: כאשר אתה נתקל במצב מלחמתי ללא ברירה כלשהי, אזי "בתחבֻלות תעשה-לך מלחמה" (משלי כד, ו). קרי, כאשר אתה נמצא בסכנת חיים, למרות המצווה -- "מְדַבֵּר שֶקֶר תִרְחָק" (שמות כג, ז) -- פיקוח נפש דוחה אותה ומאפשר עשיית תחבולות. לעניות דעתי, את ההכשר לשימוש באותו כלל במצבי אנוש קיבלנו מהקב"ה עצמו. כאשר הוא ראה את בני ישראל במצרים שוקעים לשער המ"ט בשערי טומאה, הוא ציווה על משה רבינו לאמר לפרעה שבני ישראל דורשים לצאת ממצרים לשלושה ימים בלבד, כדי לזבוח לה' -- כאשר הוא ומשה ידעו שמטרתם האמיתית שונה לחלוטין. ואלו דברי ה' למשה: "וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשֱׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֶלֹקֵי הָעִבְרִיִים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה-נָּא דֶּרֶך שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹקֵינוּ" (שמות ג, יח). ומשה הגדיל בתחבולות כאשר הוא ענה לפרעה שהפציר בהם לזבוח "בארץ", קרי, לא במדבר. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשֹׂות כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לה' אֱלֹקֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ: דֶרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לה' אֱלֹקֵנוּ" (שמות ח', כב-כג).

מלחמתו של אברהם במלכים הייתה מלחמת רשות. אמונה בה' לפני יציאה לקראת מלחמה כזו הינה חיונית. קל וחומר במלחמת מצווה. מלחמה המצווה האולטימטיבית קרתה מיד אחרי צאתם של בני ישראל ממצרים. אז, משום שנפלה רוחם -- "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" (דברים כה, יח). כעונש על אותה נטישת ה', נטש זמנית הקב"ה אותם. וכתוצאה מכך בא עמלק ממרחק רב כדי להילחם בהם -- ללמדנו שאמונה בה' ויראת ה' מהווים תנאי הכרחי להגנתנו מפני תוקפנות שונאינו. המלחמה ההיא שהייתה אב טיפוס למלחמות ישראל התנהלה בכוח הזרוע ובכוח התפילה -- בו-זמנית. משה הרים את ידיו השמיימה לה', וחיילי יהושע, תוך כדי לחימה, הביטו השמיימה והתפללו לה', ובשילוב של כוח הזרוע וכוח האמונה ניצחו את עמלק במלחמת המצווה הראשונה של עם ישראל. ולכן הכלל הרביעי הינו לשלב השתדלות עם אמונה בה' ותפילה אליו.

יש לשים לב שאברהם אבינו לא הוציא דורון לארבעת המלכים כדי לשחרר את לוט. וגם משה, כאשר ניסו בני ישראל לעבור בשטחי אדום, לא הציע דורון לאדום, כפי שעשה יעקב אבינו לאביהם של אדום. מדוע? התשובה: מתן דורון היה טקטיקה טובה לפייס את מי שמעוניין להתפייס, כי יש להבחין בין אויב לשונא. אויב עוין את יריבו אך מוכן לקבל את קיומו. להבדיל, שונא אינו מוכן לקבל את שנואו כבעל זכות לחיים. ולכן, הצעת דורון לאויב מסוגלת להועיל, אך להבדיל, הצעת דורון לשונא משדרת מסר של חולשה ופחד המזמינים מיד תוקפנות מאותו שונא. כפי שאמרו חז"ל העושה עצמו שה -- הזאב אוכלו. ולכן, כלל הלחימה החמישי הינו: לעולם אל תצפה שדורון ידיר שנאה מלבו של שונא.

יהי רצון שעם ישראל ומדינת ישראל תמיד ידעו כיצד לשמור על עצמם בדרכים שלמדנו מתורתנו הקדושה. כי מול אויבינו-שכנינו הצמאים לשתות את דמינו, הדרכים הראויות להתמודד עמם הינן בתפילה, במלחמה, בתחבולות ובעוז. ובעזרת ה' תמיד תהיינה ידינו על העליונה.