מקור לגאווה לאומית וכלל-אנושית

עם ישראל הוא עם מתפלמס, עם ביקורתי, עם מתחכם. שנים רבות של חיים כמיעוט אשר שם דגש עיקרי על הלימוד והחינוך הפכו אותנו לחכמולוגים, חכמים המנצלים את חוכמתם לאו-דווקא לטובה.

מקטרים, מבקרים, מתחכמים, מעגלים פינות. זה לא תמיד רע, אבל גם לא תמיד טוב.

ובכל זאת יש כמה רגעים של נחת, אותם רגעים בהם היכולות המיוחדות של העם הזה ממונפות לצורך מעשה חסד בינלאומי, מעשה חריג משמעותית בהיקפו ובתרומתו לאנושות, יחסית לגודלה של המדינה.

זה מה שקרה למשל בהאיטי, וזה מה שקורה היום בפיליפינים.

אך אין הנחתום מעיד על עיסתו, לכן אני מבקש להביא את דברי כתבת הבריאות של NBC - ד"ר ננסי שניידרמן, אשר פגשה את המשלחת הישראלית בהאיטי, החליטה לטוס לקצה העולם, ושם עשתה עוד צעד גדול קדימה, ומצאה שוב את המשלחת הישראלית, מטפלת בנפגעי הרעש בפיליפינים.

את כל הצרות שבעולם שאנו רואים כאן, חוסר הסדר, אולי חוסר האכפתיות - לא רואים שם; שם רואים מקצועיות, אנושיות, הקרבה; שם רואים גם את הניסיון ואת ההשקעה בחשיבה, בתרגול; רואים שם את הכלים, את האמצעים ואת כוח האדם שעוזב את הבית, עוזב את המשפחה וטס להציל חיים ולשפר איכות חיים במקומות אשר הטבע התאכזר אליהם.

תודה לחיל הרפואה ולצה"ל, תודה לפיקוד העורף ותודה למערך הבריאות והחרום במדינה אשר מנתקים אותנו ולו לרגע מהמולת היום המייגעת, ומהווים מקור של קורת רוח ומקור של גאווה לאומית וכלל-אנושית.