אפשר להביס את השנאה

שלא מרצוני, בשנים האחרונות מצאתי עצמי בבית-החולים איכילוב בתל אביב. שעות המתנה בין טיפול לטיפול מעניקות לך פנאי להביט ולהתמודד עם המתרחש מסביבך.

אני מצאתי עצמי מבלי להבין כיצד זה קרה לי, משוטט אחרי שירתה של המשוררת לאה גולדברג, המייחלת בשיר "על שלושה דברים", שכל ברואי בצלם יבראו בוקר-בוקר עולם שנעים לחיות בו, עליו יוכל כל אחד לשיר שיר הלל, לכתוב על לוח ליבו, העולם אותו בראתי "בֹּקֶר-בֹּקֶר נִלְכָּד בְּלִבִּי בָּרֶשֶׁת".

עולם יפה, ש"נִלְכָּד בְּלִבִּי בָּרֶשֶׁת", העניק לי בית-החולים איכילוב בתל אביב בכל מפגש שנקרה בדרכי בעקבות טופס ה-17 שזימן אותי למרפאותיו יותר מדי פעמים.

לפני כשנתיים, היה זה בעיצומם של ימי האימה והטילים, בימי המלחמה האחרונה. מעזה ועד תל אביב נפרסו שמיים, מתוכם הומטרו בוקר וצהריים, ערב וליל, במשך תקופה ארוכה אש שורפת וטובחת ערבים ברצועת עזה ויהודים במדינת ישראל.

וכאילו מעל פלנטה אחרת נרקמת מערכת חיים אנושית של הצלת חיי אדם, כאילו טילי אש קוטלי חיים אינם חולפים בשמי עזה ותל אביב. בעוד האימה מומטרת לעברה של עזה ולעברה של תל אביב, בית-החולים איכילוב בתל אביב מתגייס להצלת חייה של ילדה בת שבע חולת סרטן מעזה.

תרופה כימותרפית יקרה בשם Navelbine, שעלותה אלפי שקלים רבים, ניתנה לילדה אחת, שהוצאה מעזה בעיצומם של ימי האימה וקיבלה בתל אביב טיפול מציל חיים. רופאים ואנשים טובים באמצע הדרך, חברו יחד כדי לתת חיים לילדה אחת פליטת מלחמה.

עולם כזה בבוקר של יום אחד בבית-החולים איכילוב, יום של טילי מות בשמי עזה ובשמי תל אביב "נִלְכָּד לִבִּי בָּרֶשֶׁת", כי אפשר גם אחרת, וחייבים ללכת בדרך אחרת. אפשר להביס את השנאה.

השבוע שוב "נִלְכָּד לִבִּי בָּרֶשֶׁת". מעל גב הר שומרון מתבצעים על-ידי מדינאים מפעלי בנייה העלולים לסתום את הגולל על השלום. התגובות הפוליטיות במחנה הפלשתיני גם הן אינן מבשרות שלום.

במרתף של בית-החולים בילינסון עורכים צילומי רנטגן לנורי בן החמש מכפר שעל גב ההר, ומחזירים את משפחתו למלונית, הממוקמת בקומה העליונה בבניין סמוך כדי שיסעדו לבם בארוחת בוקר. יזכו ללינה אחרי לילה של טלטולים, כדי שימתינו לתוצאות הצילום ולהודעה להמשך טיפול.

בעיצומו של טירוף השנאה "נלכד לבי ברשת" של שירתה של לאה גולדברג. מי ייתן ומכמורת שירת לאה גולדברג תדוג את כולנו - יהודים ופלשתינים.