קול המדבר קורא

בסוף השבוע שעבר ראתה ישראל סידרה של הפגנות, חלקן אלימות, ברחבי המגזר הערבי במסגרת "יום זעם" על החלטת הממשלה להפעיל את "מתווה פראוור" לפתרון בעיית הקרקעות בנגב. דוברים ערבים - שכולם אזרחי ישראל - הפריחו סיסמאות כמו "אינתיפאדה שלישית", "יום האדמה השני" ו"מרד הבדואים". פוליטיקאים ואנשי התנועה האיסלאמית ניסו להלהיט את הרוחות בקרב הציבור הערבי בישראל המהווה חמישית מאזרחי המדינה נגד המדינה והחלטותיה בעניין התיישבות הבדואים על אדמות המדינה בנגב.

הרושם הוא שהבעיה היא קרקע, שכן הבדואים היושבים בפזורה בנו בתים על קרקע השייכת למדינה ללא רשות, ללא היתרי בניה, ללא תכנון וללא תשתיות. עכשיו המדינה מבקשת להסדיר את העניין, ועולות שאלות כמו כמה יקבל כל בדואי במסגרת ההסדר וכמה פיצוי כספי יקבל על השטח שעליו יוותר, למרות שלאף בדואי אין ולא הייתה שום הוכחה לבעלות על הקרקע שלה הוא טוען. עד היום, כל התביעות המשפטיות של הבדואים שהגיע לבית המשפט נכשלו בשל עובדה זו, ולכן המדינה מעוניינת לפתור את סוגיית ההתיישבות הבדואית הבלתי חוקית באמצעות הסדרה בחוק.

אלא שלאמיתו של דבר הבעיה אינה רק עניין קרקעות והתיישבות בלתי חוקית של בדואים על אדמות המדינה, אלא רחבה יותר ועמוקה יותר. רחבה יותר, מפני שקיימות בעיות קשות נוספות בין המדינה ובין הבדואים, ועמוקה יותר, שכן כל הללו נובעות מהבדל תהומי בין התרבות הבדואית ותרבות של מדינה.

בעיה נוספת הקשורה עם הבדואים היא בעיית הפוליגמיה. לפני כארבע שנים (21.4.2009) פרסמה מירב ארלוזורוב במוסף הכלכלי של הארץ (The Marker) כי בנגב חיו אז 5,829 נשים הרשומות כאימהות חד-הוריות, ולהן 23,855 ילדים. ל-155 נשים מתוכן היו אז 10 ילדים, והשיאניות היו שתי נשים עם 17 ילדים לכל אחת. כל מי שיש עיניים בראשו מבין שאין מדובר באימהות חד-הוריות, אלא שכל אחת מהן היא אישה שנייה, שלישית או רביעית הנשואות על-פי השריעה האיסלאמית לגבר אחד, וחיות עמו במשק בית אחד. אם זה היה המצב לפני כארבע שנים, מה המצב כיום?

שני מניעים, התרבותי והכלכלי, מאפשרים את הפוליגמיה ותוצאותיה. התרבות הבדואית המסורתית מצפה מגבר לשאת יותר מאשה אחת כדי להוכיח את גבריותו. גבר החי עם אישה אחת בלבד נחשב חלש ועלוב. בנוסף, גבר ישאף להגדיל את משפחתו ככל שניתן, כדי שיהיה לה משקל כלכלי, חברתי ופוליטי גדול במערך הציבורי של החברה הבדואית. לדוגמה, מספר הקולות של משפחתו בבחירות למועצה המקומית יהיה גדול, ולכן כל המועמדים ישחרו לפתחו.

המניע הכלכלי לפוליגמיה הוא שהביטוח הלאומי מממן באמצעות קצבאות הילדים כל אישה בנפרד, בלי קשר אם היא נשואה או פנויה, וכך הבאת ילדים לעולם היא עסק מניב. השנה (26.7.2013) פרסם יהודה יפרח (מוסף "צדק" של "מקור ראשון") כי משפחות בדואיות מקבלות מאות מיליוני שקלים בשנה מהביטוח הלאומי באמצעות גירושין פיקטיביים בבתי הדין השרעיים, הפוסקים ל"גרושות" (הממשיכות בדרך כלל לחיות עם בעליהן) דמי מזונות אפסיים במטרה לחייב את הביטוח הלאומי לשלם להן דמי הבטחת-הכנסה.

הפוליגמיה בנגב מעלה תמיהה גדולה, שכן על-פי החוק בישראל זו אסורה, ונשאלת השאלה מדוע המדינה אינה אוכפת אותו על הבדואים, ומדוע היא מממנת את הפוליגמיה אצלם באמצעות קצבאות הילדים והבטחת הכנסה? התשובה היא כי המדינה רואה זאת כעניין תרבותי הקשור למגזר הבדואי, ולכן היא מעדיפה לשלם להם על חשבון המשאבים העומדים לרשות מגזרים אחרים, ובלבד שהבדואים יהיו בשקט, לא יפגינו ולא יחסמו דרכים.

עניין אחר קשור לנישואי קרובים. מרבית הזוגות בנגב הם קרובי משפחה, וכתוצאה מכך ילדים רבים סובלים ממחלות גנטיות, שחלקן קשות ומסובכות. תמותת התינוקות הגבוהה במגזר הבדואי נובעת בחלקה מסיבה זו. המדינה נאלצת להקצות משאבים רבים כדי לטפל באותם ילדים הסובלים מפגמים גנטיים. גם נישואי קרובים הם עניין תרבותי הקשור לתרבות השבט.

עניין תרבותי אחר הקשור עם הבדואים הוא רצח על-רקע חילול כבוד המשפחה ועל-רקע של נקמת דם. גם בנושא זה המדינה מעדיפה להתייחס בסלחנות לעבירות החמורות המתבצעות במגזר הבדואי. זאת, הן בגלל הקושי בהשגת ראיות, שכן בדואי לא יעיד נגד בדואי אחר, והן בגלל יחסם הסלחני של גורמי אכיפת-החוק (משטרה, פרקליטות, בתי משפט, בתי כלא ומנגנון החנינה) למעשי רצח אלה. החוקרת מנאר חסן חשפה יחס זה במאמרה "הפוליטיקה של הכבוד: הפטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה" ("מין, מגדר ופוליטיקה" בעריכת דפנה יזרעאלי).

השבטיות עברה לעיירה

בעיות נוספות הקשורות למגזר הבדואי שפורסמו בשנים האחרונות הן תרבות גביית דמי-חסות באתרי בנייה ובאזורי תעשיה, והברחות של סמים, כלי נשק, נשים ועובדים זרים מסיני ומירדן.

התנהלות זו - בנייה לא חוקית על אדמות מדינה, פוליגמיה, נישואי קרובים, רצח, נקמת דם, פרוטקשן והברחות - הקשורה למגזר הבדואי, מוכיחה כי אין מדובר באירועים בודדים, אלא בתרבות שבעיניה חוק המדינה אינו חל עליה. בעניין זה, הבדואים בישראל אינם שונים מהבדואים בכל רחבי העולם הערבי, החיים חיים מקבילים ונפרדים מחיי המדינה, במערכת חוקים אחרת, של "מנהגים ומסורות", המבוססת על התחושה ש"אנו כאן והמדינה שם". ההתנהלות הקבוצתית מקנה להם כוח, אך למדינה נוח לקבל אותה היות שזו לכאורה פוטרת אותה מהתמודדות עם כל בדואי בנפרד. אבל בפועל היא עומדת מול שבט מלוכד ואלים שלא יהסס לנקוט באלימות אם יחוש שהאינטרסים שלו עומדים בסכנה.

תרבות השבט היא הבסיס לכל הבעיות הקשורות עם הבדואים לא רק בישראל אלא בכל המזרח התיכון: בלוב, בעירק, בתימן, בסוריה, באלג'יריה, במצרים (סיני) ובמקומות רבים אחרים, שבטים נאבקים במדינה כדי לשמור על תרבותם, חוקיהם, מנהגיהם ומסורותיהם, המנוגדים בדרך כלל לחוקי המדינות והכללים החלים בהן. לשבט יש מנהיגות משלו ומערכת משפט משלו, ובעניינים רבים הוא מתנהל כישות עצמאית ונפרדת מהמדינה. המדינה נחשבת בעיני הבדואים ישות עוינת שכן היא שואפת להחיל את חוקיה על השבט.

מאז הקמתה, מדינת ישראל אינה מתמודדת באופן נכון עם העניין. החל משנת 1968 היא מנסה ליישב את הבדואים בעיירות שנבנו עבורם: רהט, תל שבע, כסייפה, לקייה, חורה, ערוער ושגב שלום. חלק ניכר מן הבדואים אכן עבר לגור בעיירות הללו ושינו את אורח חייהם במידה ניכרת. אך השבטיות עברה מן המדבר אל העיירה: השכונות בעיירה מיושבות בדרך כלל על-פי מפתח שבטי, וההתנהלות וההתנהגות של תושביהן נותרה בעלת מאפיינים שבטיים מסורתיים: באחד מיישובי הבדואים בנגב נדרס ילד על-ידי בן שבט אחר, וכל ילדי שבטו של הדורס חדלו ללכת לבית ספר של היישוב, כי כל אחד מהם הפך לקורבן בכוח לרצח, כנקמה על דריסת הילד. הם דרשו מהמדינה לבנות בית ספר במיוחד עבורם, כיוון שהדרך לבית הספר הכללי הקיים עוברת דרך השכונה של הילד שנהרג, ולכן אינם יכולים ללמוד בו.

המעבר לעיירה לא פתר את בעיית הפוליגמיה, שכן גם בעיירות יש משפחות שבהן גבר אחד חי עם כמה נשים על-פי השריעה האיסלאמית, למרות שבכך הוא עובר על חוקי המדינה. בדואים רבים ממשיכים גם בעיירות להתפרנס מעיסוקים שאינם חוקיים. המדינה מהססת להחיל את חוקיה על המגזר הבדואי, והדבר בולט בהיעדר אכיפה של חוק התכנון והבנייה. הפוליטיקה המקומית בעיירות הבדואים מבוססת על השבט, וסכסוכים בין-שבטיים מקשים על תפקודן של הרשויות המקומיות. במקרים רבים, על-מנת לנהל את העיירה, נאלץ שר הפנים לפזר את מועצת העיירה הבדואית, לפטר את ראש המועצה המקומית ולמנות לה ועדה קרואה וראש מועצה.

המדינה לא ניסתה להתמודד עם הבעיה בכללותה, אלא ניסתה לפתור את בעיית הדיור בלי קשר להתמודדות עם הבעיות האחרות. העדר מדיניות מצד המדינה פתח את הפתח להתערבות גורמים זרים כמו "התנועה האיסלאמית", המנצלת את מבוכתם של מוסדות המדינה ומנהלת תנופת בנייה בלתי חוקית על אדמות המדינה במבצעים הכוללים אלפי אנשים המובאים לנגב לשם כך. המבצעים הללו מתנהלים בגלוי תוך פרסום רב לפניהם ואחריהם, והמדינה משותקת נוכח הנחישות של התנועה האיסלאמית.

הפתרון: אזרחות שווה

תרבות השבט הבדואית היא המחסום הגבוה המפריד בין הציבור הבדואי ובין החיים במדינה מודרנית המתנהלת על-פי חוק שווה לכל האזרחים. אם המדינה מבקשת להפוך את הבדואים לאזרחים נורמטיביים, עליה לא רק להוציא אותם מהמדבר, אלא להוציא את המדבר מתוכם. הפתרון לבעיית הבדואים בנגב אינו יכול להצטמצם בטיפול בסוגיית המגורים, שהיא רק חלק קטן מן הבעייתיות שיוצרת תרבות השבט. כדי לפתור את הבעיה משורשה, על המדינה לטפל במכלול. הטיפול חייב להיות הוליסטי, כוללני, ולהתייחס לכל שטחי החיים: מקום מגורים, תעסוקה, חינוך והתנהלות המשפחה. בנוסף, על המדינה להתייחס לעבריין הבדואי כמו לכל עבריין אחר, ואם הוא עבר על החוק, אסור שהמדינה תתייחס אליו בסלחנות רק כי הוא נולד לשבט בדואי גדול וחזק היכול להפעיל מנופי לחץ על רשויות האכיפה.

מקום המגורים של הבדואים חייב להיות מתוכנן, ועליו לכלול תשתיות מים, ביוב, חשמל ותקשורת, מוסדות ציבור, שטחי תעשיה ותעסוקה ושירותים חברתיים. על המדינה להשקיע בבנייה זו את כל המשאבים שישוו את ערי הבדואים בנגב לכל עיר במדינת ישראל. מנגד, יש להתייחס לבנייה פרטית בפזורה, מחוץ ליישובים, כאל עבירה חמורה על חוקי המדינה, ועל העבריינים להישפט ולהיענש, בדיוק כפי שנענשים על מעשים כאלה אזרחי המדינה בתל אביב או בהרצליה.

המדינה חייבת להקים בערי הבדואים בנגב מקומות תעסוקה ושטחי תעשיה כדי לפתח יזמות ולהקנות לאזרחיה הבדואים יכולת להתפרנס בכבוד במקצועות נורמטיביים. על מוסדות החינוך הגבוה במדינה להיות פתוחים ונגישים לבדואים ולבדואיות המעוניינים ויכולים ללמוד בהם. מנגד, על המדינה למצות את הדין במלוא החומרה עם כל מי שעוסק בהברחות, בפרוטקשן או בכל עיסוק בלתי חוקי אחר.

יש לדאוג לכך שמערכת החינוך תקנה לדור הצעיר של הבדואים את מושגי האזרחות שיחליפו את חוקי השבטיות. בת בדואית תלמד לדעת שיש לה, על-פי חוק המדינה כמו גם על-פי הדין האיסלאמי, זכות לבחור בעצמה את שותפה לחיים, גם אם הוא משבט אחר, ולהינשא לו בתנאי שלא יישא אישה אחרת על פניה. על מערכת החינוך להקנות לנוער במגזר הבדואי מידע על הסכנות הגנטיות הכרוכות בנישואי קרובים, ולהחדיר את ההכרה כי לכל אחד - אישה כמו גבר - יש זכות ללמוד, להתקדם ולפתח קריירה מקצועית.

מערכת החינוך תקנה לצעירים במגזר את הכרה בדבר החובה להישמע לחוקי המדינה ובפרט אם הללו מנוגדים לחוקי השבט. האיסור לנקוט אלימות חייב להיות נר לרגלי כל אזרח, כולל הבדואי. החינוך גם ידגיש את אי-החוקיות של הפוליגמיה ומכאן - את האיסור עליה. המסר החינוכי חייב להקנות לדור החדש של הגברים הבדואים את התחושה ואת ההכרה שגבריותם אינה נובעת ממספר הנשים שיש להם, אלא מהאופן שבו כל אחד מהם מתייחס לאשתו האחת, וכי מספר הילדים חשוב פחות מהחינוך שלהם וממתן האפשרות לכל ילד וילדה לקבל מהוריהם את מה שכל ילד מודרני אמור לקבל מהם.

על אנשי החינוך במגזר הבדואי לחוש כי משימתם היא להקנות לדור הצעיר את הרצון והיכולת להיות אזרח שווה זכויות וחובות, ואת ההכרה כי הוא אדם אוטונומי בעל זכות לקבל החלטות באופן עצמאי בכפוף לחוקי המדינה, וכי אינו נתין של אף קבוצה בתוכה.

על המדינה לאכוף את חוק ולמנוע מן המוסד לביטוח לאומי לסבסד עבירה על החוק האוסר פוליגמיה. המדינה חייבת להגביל את קצבאות הילדים לפי בית אב, באופן שכל גבר יוכל לקבל קצבאות רק עבור אישה אחת שהוא נשוי לה כחוק, וילדיה. על המדינה להפסיק לתת קצבאות לנשים שיובאו לנגב מהר חברון, מירדן, מסעודיה או מרצועת עזה, כולל אחותו של איסמאעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס ברצועת עזה.

מדיניות הממשלה כלפי המגזר הבדואי חייבת להיות עקבית ולטווח ארוך, ולא להיות מותנית בחילופי השלטון. שינוי תרבותי אינו מתרחש בן-לילה, והוא מצריך השקעה גדולה לאורך זמן. על המדינה להקצות את המשאבים הנדרשים להכנסת שינוי תרבותי במגזר הבדואי כדי להביאו את המאה ה-21, שאם לא כן, יישאר מגזר חשוב זה במדבר התרבות השבטית של המזרח התיכון.