מצד אחד, אהוד אולמרט מופיע בפורומים חשובים בארץ ובעולם, משמיע את דבריו וזוכה לכותרות – למרות שהורשע בהפרת אמונים ולמרות שהוא מואשם בקבלת שוחד. אייל גולן ממלא אולמות ומופיע באירועים, למרות שהוא עצמו אישר שהתנהגותו המוסרית רחוקה מלהוות דוגמה אישית. מצד שני, מאיר רבין העיד במשפט הולילנד שאין לו עבודה, ועל נאשם אחר באותו תיק מספרים שאיש אינו מוכן להעסיק אותו, ושהוא עלול למכור את ביתו כדי לממן את הגנתו.

אני לא מצליח להבין את ההיגיון. אם לא רוצים להעסיק חשודים ונאשמים – אזי לכל הרוחב. אם רוצים לתת להם ליהנות מחזקת החפות – אזי לכל הרוחב. ואגב: אני חושב שהאפשרות השנייה היא נכונה, ושאולמרט הוא פוליטיקאי חשוב שראוי לשמוע את דעתו (גולן הוא סיפור אחר, כי הוא הודה בהתנהגות רקובה). אבל חלק כן וחלק לא? אלא שלא צריך לחפש פה היגיון אלא פוזיציה. אם אני רוצה לתקוף את בנימין נתניהו – אולמרט כשר ורצוי. אם אני רוצה למכור כרטיסים – גולן טהור ונקי. כלומר: זה לא היגיון ולא מוסר אלא אינטרסים. או כפי שניתן לומר בהקשר של גולן: פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה.

אפרים קישון קרא פעם ביקורת שלילית על אחד ממחזותיו, ונזכר שאותו מבקר עצמו גמר את ההלל על אותו מחזה עצמו כמה שנים קודם לכן. קישון תהה מה ההיגיון, עד שמצא את התשובה: בזמן שחלף בין שתי הביקורות הוא כתב כמה מאמרים בשבח גוש אמונים.

נזכרתי בכך כשצפיתי השבוע בראיון שנערך לפני שש שנים עם ספי ריבלין, בו סיפר כיצד לאחר שהשתתף במערכת הבחירות של הליכוד – החלו המבקרים לרדת עליו. "הם לא יכלו להפוך אותי בבת אחת מגאון לדביל, אז הם התחילו להגיד שאני מדבר לא ברור", סיפר ריבלין. ואז נזכרתי במקרה שלישי: נעמי שמר אמרה, שכאשר התבטאה בזכות הימין – הורידו אותה בתקשורת מדרגת משוררת לדרגת פזמונאית.

שלוש פעמים, קובעת ההלכה, זו חזקה. כאשר שלושה מענקי התרבות של ישראל מצביעים, בהפרש של שנים לא מעטות, בדיוק על אותה תופעה – יש בכך כדי ללמד רבות. הביקורת האמנותית לעולם אינה יכולה להיות מנותקת משיקולים אישיים, אך כאשר היא מוכתבת מדעתו הפוליטית של המבקר על דעתו הפוליטית של היוצר/המבצע – היא הרבה יותר גרועה מאשר שקר; היא צביעות.

דייוויד גילה מודאג מרכישת אופיס דיפו בידי רונן לוי, מנכ"ל כפר השעשועים, שכן בתחום הציוד לבית הספר מדובר בעסקים הפועלים באותו תחום ולכן התחרות עלולה להיפגע. אני לא מבין את ההיגיון. מי אמור לרכוש רשת לציוד משרדי? בעלים של מסעדה? או שמא מוסכניק? הרי הכי טבעי, ואולי גם הכי בריא, שעסק יירכש בידי מי שנמצא באותו תחום. תראו מה קרה לאופיס דיפו עצמה כאשר עברה לידיו של איש האופנה אבי מלכה.

נכון, יש חשש לפגיעה בתחרות. אבל מדברי נציגתו של גילה בדיון בבית המשפט המחוזי מרכז ניתן היה להתרשם, שהוא מקובע בתבניות משפטיות ותיאורטיות, במקום לראות את המציאות בשטח. בצדק אמר המנהל המיוחד, ישראל בכר, שהחלופה היחידה היא חיסול התחרות, כי אם לוי לא ירכוש את אופיס דיפו – היא תיעלם. אז מה עדיף?

עכשיו בטח תזכירו לי את קלאבמרקט, שרכישתה בידי שופרסל פגעה בתחרות בתחום הקמעונאי. אז ראשית, מעולם לא ראיתי נתונים המוכיחים את האמירה הכללית הזאת. שנית, קיימת תחרות עזה בין שופרסל לבין מגה, רמי לוי ורשתות אחרות. שלישית והכי חשוב: בדיוק כמו היום עם אופיס דיפו, גם אז החלופה היחידה הייתה סגירת כל הסניפים, פיטורי אלפי עובדים ופגיעה אנושה במאות ספקים. תחרות היא דבר חשוב, אבל כמו כל דבר – חייבים לאזן אותה מול צרכים וערכים נוספים.

למה לאסור על נשים לשמש כמשגיחות כשרות? אין בזה שום טעם ושום היגיון, למעט שמרנות מאובנת שאבד עליה הכלח. לרבנות לא הייתה בעיה שגברים ישגיחו על מטבח מלא נשים, אבל שאישה תיכנס למטבח שיש בו גברים – רחמנא ליצלן! לרבנים לא הייתה שום בעיה עם התפישה לפיה האישה ממונה על הכשרות במטבח הביתי שלהם עצמם, אבל שאותה אישה תפקח עין על הנעשה במטבח ציבורי – ה' ישמור!

מגיעה מילה טובה לרב הראשי, הרב דוד לאו, שהסיר את המגבלות שמנעו מנשים לשמש בתפקיד; אולי הוא פחות חרדי מכפי שחשבנו. ולצד זאת – חייבים להמשיך ולעקוב אחרי הנושא ולוודא שהדרישות שכן הוצבו, לא ינוצלו כדי להמשיך ולחסום את דרכן של הנשים.

"אחרי מי אתה רודף?... אחרי פרעוש אחד". פסוק זה, מדבריו של דוד לשאול, עלה בזכרוני כאשר קראתי את פסק הדין בתביעה שהגישה חברת צ'רלטון נגד פיצוציה בחיפה. צ'רלטון טענה שהפיצוציה הקרינה ללקוחותיה משחקי כדורגל תוך הפרת זכויותיה, אך התביעה נדחתה. מה שמטריד אותי הוא, מה ההיגיון בהוצאה הכספית ובטירחה מצד צ'רלטון: לשכור חוקר פרטי, להגיש תביעה, לשלם אגרה, לשלם לעורך דין. ונגד מי? – פיצוציה (שכבר נסגרה מאז).

אלא שאז חשבתי שוב והבנתי. רוב בני האדם די נבהלים כאשר הם מקבלים מכתב מעורך דין, ונבהלים ממש כאשר מוגשת נגדם תביעה. לא מעט מהם יעדיפו לשלם משהו – אם כדי לקנות סיכון ואם כדי לישון בשקט. לצ'רלטון עתירת המשאבים זוהי השקעה כדאית, אפילו אם רק אחד מחמישה ישלם. חבל שבית המשפט העביר לצ'רלטון מסר רך מדי, בדמות חיוב בהוצאות של 6,000 שקל בלבד. היה מקום שייאמר לאלי עזור ואנשיו: אל תרדפו אחרי פרעושים. או כמו שהילדים אומרים: תתחיל עם מישהו בגודל שלך.

השבוע זה היה תורו של אלי טביב לפטר את מאמן בית"ר ירושלים, אלי כהן. כי כאשר הקבוצה מקרטעת – קודם כל מפטרים את המאמן. ולא משנה אם זה בכדורגל, בכדורסל או בכדורעף. ולא משנה אם זה בליגת העל, בליגה הלאומית או בליגה א'. אחר כך, לפעמים, מחליפים שחקנים. אבל במי לא נוגעים? – בבעלים. אלו שמינו את המאמן, אלו שאישרו את רכש השחקנים, אלו שחתמו על החוזים.

אני לא מצפה שהבעלים יפטרו את עצמם, אבל אני כן מצפה לקצת היגיון (שלא לדבר על הגינות – מושג שהוא כנראה זר לספורט). אם הבעלים כשלו בבחירת המאמן, אם הם כשלו בבחירת השחקנים – ובמיוחד אם זה קורה עונה אחרי עונה – לא היה הגיוני שהם יסיקו את המסקנות?