אחת לשנה מתפרסם דוח העוני, המתייחס לשנה שקדמה לשנת פרסומו והכל מזדעזעים, מצקצקים בשפתותיהם, משמיעים אמירות חריפות ומזעזעות נפש וכמובן - כמובן עוברים לסדר היום על דוח העוני, עד לשנה הבאה, מועד בו יתפרסם דוח העוני הבא, בשנה הבאה שוב יזדעזעו כולם, שוב יצקצקו הכל בשפתותיהם, שוב ישמיעו כולם אמירות חריפות ומזעזעות נפש ושוב יעברו לסדר היום על דוח העוני, עד לשנה הבאה אחריה וכן הלאה והלאה והלאה.
הכל יכולה הנפש לסבול, אולם רעבונו של ילד תמים אחד, שאיתרע מזלו והוא נולד לתוך נסיבות חיים הגורמות לו לרעוב ולמצות את כאב הרעב העולה בו, בפרוסת לחם יבשה או בתחליף ארוחה מזדמן, אינו דבר שהנפש והדעת יכולים לסבול ולעבור על כך, לסדר היום. הגיע הזמן שממשלת ישראל תקבל אחריות ו"תתפוס פיקוד" על נושא העוני בישראל, תחת להשאיר עניין זה לשליטתן ולטוב ליבן של עמותות אלה או אחרות, הפועלות אומנם במסגרת מלכ"רים, עמותות או שאר גופים משפטיים או מעין משפטיים, אולם אין הם בגדר של גוף משפטי ממשלתי.
רבות דובר על כך אם יש להכליל את מדיניות הסעד, במדינת ישראל, אם לאו, אולם מדיניות הסעד לחוד - ורעב לחוד. לא ייתכן שבמדינת ישראל של סף שנת 2013 ותחילת שנת 2014 יימצא - ולו גם ילד וגם/או ילדה אחת ההולכים לישון כשבטנם הומייה, בשל חוסר מזון בה. מאחר שסבור אני שהשירה יפה לעניין זה, מהפרוזה, הרי הוצאתי מבית גנזיי את השיר "הענין הכלכלי" שהופיע בספר שיריי "כסאות למשפט" בהוצאת כרמל, בשנת 2003 - כאשר מאז פורסמו כמה וכמה דוחות עוני שנתיים ודבר לא נשתנה - ומביא אותו אני בפניכם, כלשונו.
"מאה אלף מובטלים
לא יקבלו היום את
דמי האבטלה מהביטוח הלאומי"
כותרת בעיתון, שנת 2002
הָעִנְיָן הַכַּלְכָּלִי
הָעִנְיָן הַכַּלְכָּלִי
הוּא בְּהֶחְלֵט,
בְּהֶחְלֵט,
לֹא עִנְיָן
סְטָטִיְסִטי,
אַתְּ יוֹדַעַת,
דּוֹחֶקֶת אֶת הָרָעָה
חֲזָרָה,
אֶל מַעֲמַקֵּי
בֶּטֶן,
אוֹחֶזֶת בֻּבַּת סְמַרְטוּטִים
מָצָאת,
אֵי שָׁם,
בְּזֶבֶל שְׁכּוּנוֹת צָפוֹן
נוֹתֶנֶת בָּהּ,
נוֹתֶנֶת לָהּ,
אַהֲבָה,
אֵיָנהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר,
אֵיָנהּ מַכִּירָה
עינְיָנִים
כַּלְכָּלִיּים
וְשֶפַע מִלִּים
מִתְוַחְּכמוֹת
נִשְלָחוֹת מִתּוֹךְ
מָסַךְ
טֶלֶוִיזְיָה,
אֶפְשָׁר מִלִּים אֵלֶּה
יִשְבְּרוּ גַּאֲוָתֵךְ,
חֲזָקָה
מִכָּל מִלִּים, אָמְרוּ
וְיאׁמְרוּ.
הָעִנְיָן הַכַּלְכָּלִי
לֹא שֶׁלָּךְ,
לֹא נוֹגֵעַ,
וְאַתְּ רוֹצָה לָגַעַת
בִפְרוּסַת
לֶחֶם,
אַחַת,
אוּלַי אֲפִלוּ
שְׁתַּיִם,
טְרִיָּה, אִם אֶפְשָׁר,
נִכְנַסְתְּ
אֶל תּוֹךְ
מַחֲזוֹר דָּם
וְאִם יָבוֹא
עָלֶיהָ
מִמְרַח
שׁוֹקוֹלָד,
תַּחֲלִיפִי דִּמְעָה,
בְּחִיּוּךְ צוֹהֵל
אֶל
בֻּבַּת סְמַרְטוּטִים.
הָעִנְיָן הַכַּלְכָּלִי
וְאַתְּ
יִתְחַבְּרוּ, בֶּעָתִיד,
אֶל בֶּטַח,
עֵת תֵּחֲלִיפִי
בֻּבַּת סְמַרְטוּטִים,
בְּשִֹמְלַת פִּשְׁתָּן
פְּשׂוּטָה,
מַבְרִיקָה,
מִשֶּׁפַע כְּבִיסוֹת
וְעֹדֶף גִּיהוּצִים.
עֵת יַסְבִּירוּ,
לָךְ,
הֶסְבֵּרִים מְלֻוּמָּדִים,
שֶׁל שְׁטוּת,
שֶׁל שִׁיְקָרה,
בְּלִשְׁכַּת אַבְטָלָה.
