הגשם השנה איחר להגיע; וכשכבר הגיע, הוא בא בעוצמה גדולה מאוד, עוצמה שהפתיעה את החזאים כמו גם את האזרחים התמימים. כבר די התרגלנו לעובדה שתחזיות כאלה ואחרות אינן מתגשמות והפסקנו להתרגש מזה. כמו למשל: הבטיחו לנו שלום לדורות או לפחות שתשקוט הארץ ארבעים שנה; נו, אז הבטיחו, מי בכלל זוכר!? אבל הפעם התחזיות התבדו בתוך זמן קצר וזה היה מביך. וגם מסוכן. כעת מחפשים את האשמים, דורשים להקים ועדת חקירה ומבקר המדינה כבר הודיע שיחקור. אבל מזוית הראייה שלי כאזרח מן השורה, אין כל כך מה לחקור כאן. יש להפיק לקחים ביחס ליעילות התמודדות עם מצבי קיצון, אבל לא הרבה מעבר לכך. כי לא ניתן להיערך למצבים כאלה מראש, העלויות גבוהות מדי, מה שצריך זה להיערך לטיפול נכון לאחר מעשה.

לקחי ההתנדבות

וטיפול כזה זכינו לראות מצד המתנדבים הרבים שנחלצו לסייע ללכודים בשלג, וגם מצד בעלי תפקידים, עובדי חברת החשמל, עובדי עיריה וכו' שעבדו ללא לאות ובלי הפוגה כדי לסייע לעוד משפחה או לעוד אדם שהיה זקוק לסיוע. מבחינה זו, הסופה הגדולה סייעה לחשוף את הטוב הצפון בנו כעם, והלוואי שנדע למנף את הגילוי הזה ולהמשיך אותו גם בחיי השיגרה. ושלא יהיו אי-הבנות, אינני טוען, חלילה, שתופעת ההתנדבות נולדה במצב הקיצוני שחווינו, היא רק נחשפה תקשורתית במצב הזה. כי המתנדבים מתנדבים בל ימות השנה, רק שהתקשורת נוטה להתעסק בדברים אחרים והמתנדבים הרבים עושים את מלאכת הקודש בלי שיזכו לפרסום. וחבל, כי פרסום כזה עשוי לשנות את האווירה הציבורית בארץ. הרי לא לחינם קבעו כחכמינו ש"מצוה לפרסם עושי מצוה" כי יש סיכוי סביר שילמדו מהם ויעשו כמעשיהם.

גילוי האחדות

השלג הכבד ירד בירושלים לקראת שבת פרשת ויחי, הפרשה החותמת את ספר בראשית. בפרשה הזאת, יעקב אבינו נפרד מבניו בברכה פרטית, שהיא גם תחזית מדויקת בדבר התפקיד האישי ומה שצופן העתיד, לכל אחד מהם, ובסוף הוא כולל את כולם בכל הברכות, כמו שמביא רש"י (לפרק מ"ט, כ"ח). אומנם עדיין זו משפחה ולא עם, אבל בהכללת כולם בכל הברכות, הוא אומר להם כי עליהם לשמור על אחדות, שזו התשתית לצמיחה משותפת. פעילותם של המתנדבים חשפה והמחישה את האחדות הפנימית בעם ישראל, את האחדות שמעבר לגוונים השונים, ואף המנוגדים, שאליהם מתייחסים ביומיום. אחרי פרשת ויחי מתחילים לקרוא בספר שמות שבו מודגש מאוד עניין האחדות, שכן בספר זה מתואר תהליך הפיכתנו ממשפחה גדולה לעם. והרי מאפיין מרכזי של עם ואף תנאי עיקרי לקיומו, הוא אחדותו הפנימית.

שלג בטבת

כמויות השלג שירדו הפתיעו את כולם כידוע, אבל זה קורה בארץ מדי פעם. והפעם, בהשגחה פרטית, ירד הכי הרבה שלג ביום בו למדנו בדף היומי על שלג שירד בירושלים לפני כאלפיים ומאה שנה. הנה הסיפור בעיבוד קל [יומא לה/ב]: אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עובד ומשתכר כחצי דינר, חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס; עלה ונתלה וישב על-פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו, אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים; כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה; עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה; אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת.

ערבות הדדית

אז כמה שהשלג נדיר בארצנו, עדיין קורה שהוא יורד ואפילו בכמויות גדולות, כמו בסיפור הנ"ל, שגובה השלג היה קרוב למטר וחצי. אבל כל זמן שיש מי שכל מגמתם היא להחיות את נפגעי השלג, עוד לא אבדה תקוותנו. וקרוב בעיני לומר שאירוע נדיר זה בתזמון מדויק של הדף היומי המתאים, מכוון מלמעלה כדי להחיות בנו את יסוד הערבות ההדדית, שהיא המחויבות העיקרית שנגזרת מאחדות ישראל. כאמור, המתנדבים שנחלצו לסייע לנפגעי מזג האוויר, לא עשו דבר חריג מבחינתם, הם עושים זאת כל השנה, רק בלי שיזכו לפרסום. ודווקא משום כך אפשר לשאוב עידוד רב מתופעת ההתנדבות, כי היא מלמדת על תחושה עמוקה של ערבות הדדית שמקורה הוא החוויה של אחדות ישראל. מתאים לגמרי לפרשת ויחי שבה מדגיש יעקב את חשיבות האחדות כנ"ל, ומתאים כמובן גם לפרשת שמות, שבה בני ישראל מתחילים להיות עם.

עם בני ישראל

מבחינה חברתית תרבותית – בני ישראל, ולא במקרה, היו מעמד נמוך במצרים, אולי המעמד הכי נמוך. הם הרי בידלו עצמם מהמצרים, היו רועי צאן, וכבר למדנו בפרשת ויגש (סוף פרק מ"ו) מה היה מעמדם של אלו: כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן. בני ישראל העדיפו להיחשב כתועבת מצרים ובלבד שלא להסתכן בהתבוללות. כלומר, הם בחרו במודע במעמד הזה. אלא שהאיכויות המיוחדות לבני יעקב לא נעלמו מעיני השלטון המצרי והוא חשש מהתעצמותם: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ. ולכן הוא חיפש כיצד לדכא אותם [שמות א']: [יא] וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס. זה לא עזר כידוע, ואדרבה, התוצאה הייתה הפוכה: [יב] וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מאמץ מרוכז לשבור

למרות שבני ישראל באותו שלב היו משפחה מורחבת לכל היותר, המצרים התייחסו אליהם כאל עם. מן הסתם זה קרה כי ראו שהם שומרים באדיקות על כמה מאפיינים הזרים לחלוטין לתרבות המצרית ומסרבים בעקביות להתערות בתרבות הסביבה. בניסיון לשבור את רוחם של העקשנים האלה, המצרים החריפו את השיעבוד עוד ועוד; וכאשר שום דבר לא עזר ובני ישראל המשיכו להתעצם וגם לשמור על בידול מהמצרים, עלה רעיון חדש, מפלצתי ממש: [כב] וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן. וכאשר גזירה זו עומדת במלוא תקפה, נולד משה, מי שעתיד להוציא את בני ישראל ממצרים. הייתה זו לידה מוקדמת ולכן לא ידעו עליה המצרים; הם באו לחפש תינוק שנולד אחרי תשעה חודשים, ועד אז אמו הסתירה אותו. אבל ימי החסד תמו אחרי שלושה חודשים.

אדם מתכנן וה' מחליט

[פרק ב']: [ג] וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. לא הייתה לה ברירה, זו הייתה הגזירה, אבל לפחות בנתה לו תיבה שתגן עליו. וכאן מתערבת בגלוי ההשגחה העליונה: [ה] וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. [ו] וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו--וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. אחותו של הילד צפתה מרחוק במחזה, וכעת היא ממהרת להתנדב: [ז] וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ, אֶל-בַּת-פַּרְעֹה, הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּת; וְתֵינִק לָךְ, אֶת-הַיָּלֶד. [ח] וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, לֵכִי; וַתֵּלֶךְ, הָעַלְמָה, וַתִּקְרָא, אֶת-אֵם הַיָּלֶד. הילד חוזר לאמו והיא מגדלת אותו: [י] וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

נסיך מצרים

בת פרעה נותנת לו את השם משה; גם הוריו נתנו לו שם, אבל כולנו מכירים רק את השם שנתנה לו בת פרעה. מכאן לומדים חז"ל על עוצמתה של מידת החסד, שבזכות החסד של בת פרעה, זכתה שנכיר את בחיר הנביאים, רק בשם שהיא נתנה לו. מכאן ואילך משה גדל בארמון של מלך מצרים, אבל מסתבר שהוא לגמרי מודע למוצאו: [יא] וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. הוא הורג את המצרי וטומן אותו בחול. למחרת הוא שוב יוצא אל אחיו: וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. כאן הוא זוכה לתשובה חצופה ומאיימת: [יד] וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. משה נבהל מהתגובה, כי היא חשפה את העובדה שאין אחדות בעם ישראל, עובדה שמוכנים להלשין עליו, ובלי אחדות אינם יכולים להיות עם.

אחדות מכפרת על הכל

לבני ישראל לא חסרו חטאים במצרים; הם אומנם שמרו על מאפיינים תרבותיים בולטים, כגון שמות ולבושים, אבל לא נמנעו מלעבוד עבודה זרה, כמו המצרים. משה ידע את זה ולא חשב שזה מה שמונע את גאולתם. לכן הוא לא הצליח להבין מה גרם לשיעבוד הקשה עד אשר נתקל בתגובה הנ"ל, שהפחידה אותו מאוד כאמור, כי הבהירה לו שהמצב קשה הרבה יותר משהעלה בדעתו. כי זה לא רק עבדות מנטלית – שבכלל לא חושבים על אפשרות אחרת, על חיים של חירות – והיסחפות אחרי עבודה זרה – שעלולה להידרדר להתערות חברתית במצרים – זה החמור מכל, חוסר אחדות פנימית. אלא ששם התגלתה האחדות בשלב מאוחר יותר בעניין אחד: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ;... זה הספיק כדי שהקב"ה ישלח את משה לגאול אותנו, וזה מה שאנחנו צריכים גם היום, לבקש גאולה.