זה אינו מו"מ, זהו מסע לכיפוף ידיים שמקבל שמות שונים ומשונים. אולם משום שישראל היא המוותרת בו ויתורים בלתי הפיכים, הריהו למעשה "בליץ-קריג" אנטי ישראלי, או מסע להכנעת ישראל ומכאן סכנתו העצומה. את המרוץ המטורף הזה חייבים להפסיק עכשיו ולהחזיר את השיח לפסים המקוריים שלו - מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים.
את "הבליץ קריג" (מלחמת הבזק) פיתחו הגרמנים, אם לא ממש המציאו, אבל מאז הראו את עוצמתה של השיטה בפרוס מלחמת העולם השנייה, כאשר מוטטו בזה אחר זה את כל יריביהם וכבשו תוך חודשים ספורים את רובה של אירופה המערבית, אימצו את השיטה רבים.
השיטה אומצה גם בתחום הצבאי וגם בתחומים אחרים, למשל, בתחום המו"מ העסקי או בתחום המו"מ המדיני. גם את התעמולה המהלכת על הסף שבין שקר מוחלט לתמהיל שבו אמת ושקר מככבים בכפיפה אחת, המציאו הגרמנים - שר התעמולה של היטלר, גבלס, למען הדיוק - ופיתחו אחריהם הסובייטים. וגם שיטה זו קנתה לה חסידים רבים, והיא עושה חייל בעולם "המתקדם" והפוסט-מודרני.
בליץ
ישראל עומדת כיום בפני שלוש מתקפות-על שעושות שימוש בשיטות אלה - ה"בליץ קריג" של קרי בנושא המו"מ עם הפלשתינים, ה"בליץ האנטי-קריג" של אובמה בשאלת תוכנית הגרעין האירנית, מסע הדה-לגיטימציה והחרמות שמנהלות במשותף אירופה וארה"ב, בסיוע מדינות נוספות, חלקן מדינות עוינות במוצהר, כנגד האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. המתקפה החמורה ביותר מבין השלוש היא זו של קרי משום שהיא גם המסוכנת ביותר. שתי המלחמות המסוכנות פחות הן כאלה משום שהן זמניות, הן מתנהלות בקצב שמאפשר לישראל לנהל מולן מערכה אפקטיבית, ואילו התנהלה מערכתה של ישראל ביעילות רבה יותר, הייתה בוודאי גם מוצלחת יותר ומפחיתה את סכנת הבליץ הזר.
המדהים ביותר בהתפתחויות אלה, הוא הדימיון בין שיטות הלחימה והלוחמים מזה, ובשילוב השיטות מזה. הגורם אותו מנסות מלחמות בזק אלו להכריע, הוא שוב העם היהודי. השיטה - גרמנית, ומבצעי השיטה הם מי שהיו בעבר שותפים פעילים ו/או סבילים למעשי גרמניה הנאצית, וכיום עומדים בראש המאמץ האנטי-ישראלי. יש הטוענים שההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, ויש הסבורים להפך.
הניסוי
והנה ההיסטוריה עצמה מזמנת לנו ניסוי אמפירי יוצא מגדר הרגיל, שבו הפרטים אומנם שונים, אבל התמונה הגדולה (big picture) זהה כמעט לחלוטין. אולם המציאות מדהימה עוד יותר: בניסוי הפעם עומדת למבחן עוד הנחת-יסוד היסטורית, הפעם של הציונות. במלחמת העולם השנייה, היה העם היהודי נטול מולדת, נטול ריבונות, מפוזר ומפורד בין האומות, ובשל כך גם חסר כושר התמודדות. כזה היה מצבו גם בכל האירועים האלימים שחווה למן הרבע האחרון של המאה ה-19 ואילך. חוסר האונים הלאומי הזה היה מן הגורמים המרכזיים שעיצבו את הציונות המגשימה, שדגלה בהקמת ישות והודית ריבונית, כפתרון לקיום הפיסי של העם היהודי, עוד לפני שואת-אירופה. באה השואה באירופה והציבה סימן קריאה ענק!
על הנחת-יסוד זו, וסימן קריאה זה היה חלק מהאנרגיות הלאומיות שהביאו בסופו של דבר להקמתה של מדינת ישראל. עתה עומדת הנחה זו למבחן חדש כאשר לעם היהודי מדינה ריבונית, צבא חזק ויכולת עצומה להתמודד עם קשיים, איומים וסכנות, שלא הייתה לו אף פעם קודם לכן בהיסטוריה. והשאלה עתה היא מה יוכיח העם היהודי במבחנים הקשים שמולם הוא ניצב, בתנאים מדיניים טובים מאי-פעם בעבר.
ועוד הנחה עומדת כאן למבחן היסטורי נוסף, והיא מהו חלקו של החומר ומהו חלקה של הרוח ביכולתו של עם בכלל והעם היהודי בפרט להתמודד מול סכנות קיומיות היסטוריות. האם הוא שופט נכון את טיב וחומרת האיומים, האם הוא יודע לשנס מותניים, להתלכד ולמצות את הפוטנציאל הגלום בו, בכדי להפתיע את עצמו ואת העולם, כפי שעשה במלחמת ששת הימים למשל, או שתרבות "סיר הבשר" של "ימי המדבר העליזים" שלאחר יציאת מצרים, היא זו שמכוונת את דרכיו ושולטת במעשיו ומחדליו. דווקא טישטוש הדעות, הרצונות, והעמדות המרובים, המעיבים על הערכת מצב מפוכחת ובהירה, הופכים את התמונה למעניינת יותר, אך גם למסוכנת יותר.
בקונטקסט זה ברור שבימי מלחמת השחרור נצחה הרוח, האם כיום יכשל העם היושב בציון דווקא משום עוצמתו בחומר ועל שום חולשתו ברוח? האם יוכח בניסוי היסטורי חדש שצדקו הרבנים האורתודוכסיים של היהדות הגלותית כשאמרו שמשיח אינו מצוי במעשיהם של בני אדם, אעל-פי שהכל נקבע והרשות נתונה, אלא דווקא במיסטיקה אלוהית שבני אדם אינם מבינים ואינם מסוגלים לפענח, וכדי לפענחם דרוש משיח, או שאלוהים עוזר דווקא למי שעוזרים לעצמם, דהיינו למי שקוראים נכון את תמנת המציאות ומתאימים לה נכון את ההתנהלות האנושית?
בין שלוש מלחמות הבזק בהן נתון כעת העם היהודי בישראל, החמורה ביותר היא זו שמנהל קרי. במלחמה זו נעשה ניסיון בוטה ע"י הממשל האמריקני להכתיב למדינת העם היהודי תוכנית מדינית-ביטחונית מסוכנת, בתנאים של חוסר וודאות מוחלטת. אם יש משהו שאינו מפוקפק בנתוני המצב, הריהו שאל לישראל לסמוך משום בחינה על ארה"ב, בוודאי לא על זו של אובמה. למעשה, נתבעת ישראל להשליך את כל יהבה על מזל ויד המקרה, כשהיא מוותרת ויתור בלתי-הפיך על כל נכסיה האסטרטגיים המוחשיים - קרי: טריטוריה ושטחי הגנה והערכות, בתמורה להבטחות על הנייר שאף אחת מהן אינה מעוגנת במציאות בלתי הפיכה.
עד כאן!
או שארה"ב סבורה שאנו שוטים, או שהיא משוכנעת שאנו חלשים עד כדי כך שלא נדע לעשות את האבחנות הנכונות, ואם נדע לעשותן, לא יעמוד לנו כוחנו לומר - עד כאן! כל אחת מאפשרויות אלה בעייתית וכשלעצמה מדאיגה. כל אחת מהן מובילה במוקדם או במאוחר למבחן כוחני חדש בגלל כשל הרתעה אסטרטגי, שבו תעמוד ישראל בתנאים גרועים בהרבה מאלו שבהם היא מצויה כיום, ותמצא גם אם יופעלו נגדה אמצעי לחץ ו"ענישה" כאלה ואחרים, בתואנה שאינה ותרנית או "גמישה" די הצורך.
מסעות הלחצים של קרי מכוונים ליצור החלטות חפוזות, טעויות בשיקול דעת, כניעה ללחצים ולאיומים מבית ומחוץ, לחצים שכוחם רב להם כאשר הם נערמים בזה אחר זה ויוצרים אפקט של "צונאמי" אף שאינם צונאמי. ארה"ב מנסה לארגן ולהפעיל - שוב באנלוגיה מצמררת למדי למציאות של ימי השואה - גייס חמישי מקומי, שיסייע לה בבניית, ניהול והפעלת קמפיין הלחצים מבית. משרתי ארה"ב בישראל פועלים באינטנסיביות, בדורסנות, בתוקפנות ובארסיות המזמינים עוד אנלוגיה מימי אירופה השחורים - "הקפואים" היהודים המשרתים את הנאצים במלחמת העולם השנייה; אלא שאז לא היה באפשרותם להאבק ובאופן אישי נשקפה לכל אחד מהם סכנת חיים מיידית...
ארה"ב "מבינה" את צרכי הביטחון של ישראל, עד לרגע שצרכים אלה חוסמים את שורו של קרי בדישו... "מלחמת בזק" נועדה להכריע את האויב ולא את מי שהוגדר כ"ידידה מיוחדת". כאשר מפעילים שיטה זו מול ידידים, נראה שהכוונה אינה כל כך תמימה, מה שאומר דרשני. אל יספרו לנו יודעי הח"ן שלנו שקרי בא להציל את ישראל מעצמה; איננו זקוקים לו למטרה זו. ישראל נכנסה למו"מ מול הפלשתינים כאשר הנחת היסוד היא "שיחות ישירות ללא תנאים מוקדמים".
לא כל כך לאט מתנדפת לה וגזה הנחת-יסוד זו - יש כבר תנאים מקדמים בדמות אתנן של שיחרור רוצחים שפוטים. יש כבר מעורבות של קרי לא רק בתאום הפגישות ועיצוב לוח זמנים, אלא בנסיונות לקבוע מהם גבולות הביטחון של ישראל. עכשיו כבר לא מדברים על הסכם שמבוסס על שלום, סיום הסכסוך הכרה ערבית בישראל כמדינת הלאום היהודי וסיום כל התביעות, אלא על הסכם מסגרת. עכשיו כבר לא מדברים פרושה המעשי של ויתור על זכות השיבה אלא על נוסחה מעורפלת כלשהי שעיקרה המעשי אינו ברור וכו' - ותהליך השחיקה הולך ונמשך.
זה אינו מו"מ זהו מסע לכיפוף ידיים שמקבל שמות שונים ומשונים, אבל משום שישראל היא המוותרת בו ויתורים בלתי הפיכים, הריהו למעשה "בליץ-קריג" אנטי ישראלי, או מסע להכנעת ישראל, ומכאן סכנתו העצומה. את המרוץ המטורף הזה חייבים להפסיק ולהחזיר את השיח לפסים המקוריים שלו - מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים. ערכו של מו"מ בין ישראל לערבים אינו בתוצאה הסופית שלו, שאותה קל יחסית להפר, וכבר היו דברים מעולם. ערכו הוא בתהליך שעוברים שני הצדדים בדרכם לעבר הבנות טובות יותר, השלמה הדדית, ויצירת מציאות של קיום בצוותא דה-פקטו, שלאחר זמן מקבלת גם משמעות פוליטית-משפטית מוסכמת. "מלחמת הבזק" של פרי היא "רעל" לתהליך האמיתי הדרוש לאזור. ארה"ב אינה מבינה את המציאות, אך פעם לא הבינה אותה כהלכה, ואסור להניח לה להרוס את הסיכויים שמשהו טוב עוד יתרחש כאן ללא עימות צבאי אזורי כולל.
לסיכום: ישראל לא תוכל להמלט מהצורך לבנות מחדש את יכולת ההרתעה שלה באזור, גם במציאות שארה"ב נסוגה מהאזור, ואינה כל כך זמינה לצרכיה כפי שהייתה בעבר. הרתעה פרושה גם שכנוע אירופה שעבר עידן הקולוניאליזם, ואירופה אינה יכולה לעצב את המציאות כאן באמצעות לחצים כלכליים או פוליטיים על ישראל, אלא רק מתוך הדברות והתחשבות ההדדית בצרכים. יצירת מציאות כזו מחייבת חשיבה מחוץ לקופסה ונטילת סיכונים, אולם עדיף ליטול סיכונים כאלה מאשר להתפס להרפתקנות פוליטית שיש בה רק סיכונים ואף לא סיכוי רציני, ממשי אחד.
