אני שמח שלא קוימה מצוות הרב עובדיה

אני שמח, שלא קוימה מצוות הרב יוסף עובדיה, שהכריז בחייו בפני קהל חסידיו "כי צריך לעשות משתה ביום שתמות שולמית אלוני".

והינה ביום שישי, כ"ג בשבט תשע"ד, 26 בינואר 2014, נפטרה בשיבה טובה שולמית אלוני בביתה בחיק משפחתה והיא בת 86. אני שמח, ש-11 נציגי מפלגת ש"ס בכנסת ורבבות חסידי הרב לא קיימו את הוראת רבם ז"ל: "כי צריך לערוך משתה ביום שתמות שולמית אלוני".

המשתה לא נערך וטוב שכך. נותרנו רק עם ריח לא נעים באוויר, שהפריחה השתלחות של רב בכיר ומוערך מאוד בישראל. נותרנו עם צחנת מילים שיש מי שעלול להופכן למעשה בלתי אחראי.

כל מילה שהצטרפה לכלל משפט, הדורש מקהל השומעים לערוך משתה ביום פטירתה של שולמית אלוני, הותירה אחריה שובל ארוך של צחנת שנאה, של שפה עברית מובסת וחבוטה באגרופי שנאת שווא ובאגרופני לאומנות חשוכה.

אנחנו נפרדים משולה, אך לא ניפרד מנכסי הרוח שארגה בארון הספרים היהודי. למען כל היפה שבארון הספרים היהודי ולמען כבודה של הדת, התגייסה למען הפרדת הדת מן המדינה, דבקות שהדביקה אותנו בנגע של לאומנות קנאית, המאיימת על קיומו של הבית הלאומי השלישי.

אנחנו נפרדים משולמית אלוני, שהייתה בין הראשונים בשמאל הציוני, שיצאה נגד הנהגת מפלגתה, מפלגת העבודה, שהתנהלה כסומא בארובה, ולא השכילה להבין את גודל האסון שהיא מביאה על מדינת ישראל בסיוע להנצחת הכיבוש.

החברה הישראלית זקוקה באופן דחוף לעוד הרבה שולמית אלוני. לשולה שגילתה לנו, שלא רק למדינה יש זכויות, אלא גם לאזרח החי בה. גם אם לא לכל אדם הגר במדינת ישראל יש זכויות אזרח, אך כל אחד הוא אדם, שיש לו זכויות של אדם.