"אנשים שקופים"

אלירן קרן בן 42 נולד לאם ניצולת שואה שנפגעה נפשית ולא הייתה מסוגלת לגדל אותו. אביו גם הוא ניצול שואה. סיבוך קשה בלידה גרם לו לנכות בידו. את שנות הילדות שלו הוא בילה בפנמיות. אולם בשלב מאוחר יותר של חיו הוא גם "גילה", את אימו באמצעות המעונות הללו. זה היה כבר אחרי שהוא בסס את חייו ואת פרנסתו ופרנסת משפחתו על יָזָמות פרטית. את העיסוקים בתחום הכלכלה ועסקים הוא למד בעצמו והקים משרד מצליח. אך הנושא של ניצולי השואה הבודדים במעונות לא נתן לו מנוח והוא החליט לעשות מעשה. הוא סגר את המשרד שלו, עבר עם המשפחה לפרדסיה, ובעזרת מתנדבים הוא אימץ את מעונות נפגעי הנפש של ניצולי השואה. הוא גילה בדידות נוראה, אנשים שקשה מאוד להגיע אליהם וצריך לעשות מאמצים אדירים כדי לפתוח איזה סדק לנפשם. אחרי כול כך הרבה שנים של בדידות, החומה הנפשית שהייתה קיימת הוגבהה עוד יותר, חוזקה עוד. צריך לעשות מאמצים גדולים כדי להגיע אליהם.

אלירן מגיע לביקור במעון לעתים כמה פעמים ביום.הוא דואג לעיסוקיהם השונים של המטופלים שחלקם בבחינת "ריפוי בעיסוק". מלבד משחקים ופעילות פנימית מוזמנים אמנים, מקהלות, מספרי סיפורים. אלה שמסגלים מוצאים לטיולים ואף למסעדות.בין הפרויקטים "סדר יום ששי", "קבלת שבת" "פרויקט חגים",ביקור סטודנטים ותלמידי בתי ספר,חוגים שונים ועוד .כל זאת בתאום עם הנהלות בתי החולים.כיום אלירן כבר מייצג את דיירי שלושת המעונות בארץ, ונאבק לאפשר לעוד ניצולים שנותרו בקהילה להיכנס אל הבתים ולקבל טיפולים רפואיים ופסיכולוגיים. בשנת 2013 היו במעונות לניצולי השואה כ-3000 מתנדבים בפרויקטים השונים. אלירן הוא היחיד שדואג לרווחתם ואיכות חייהם ומקדיש לכך את חייו. בנוסף למערך המתנדבים.

"אני מייצג רשמית את 'האנשים השקופים'. אין לי מערך כספי. הכול בא מתרומות ישירות.כשחסר כסף אני פשוט מביא מהבית..צרכים רבים עדיין לא נענים כגון: טיפולים משמרים, טיפולי פיזיותרפיה, פסיכולוג, פסיכותרפיסט, טיפולים משלימים שונים, הנגשת שירותים כמו בדיקות שמיעה, בדיקות ראייה.הכשרת הצוותים ותמיכה בהם להתמודדות עם השחיקה ועוד... יש הרבה עשייה לקיים במעט זמן שנותר,אשמח לסיוע כלכלי מכספים ייעודיים שנתנו גם למענם או לכל סיוע אחר" – (בפייסבוק של אלירן קרן) מסכם אלירן את החלק הזה של הביקור. ואני תוהה היכן הארגונים הטובים והיפים, כמו ארגוני הנשים, "ויצו", "הדסה" "נעמת" שמתוכם מצויות מתנדבות בבתי החולים השונים.

באותו יום שישי שביקרתי באו ארבע נשים צעירות חברות "מעגל נשים תל מונד: איילת הילל, שלי לנדסמן, שולי דרעי ושרון גודש. הרביעייה באה מדי יום ששי לעסוק בכול סוגי הדרכה. הפעם זאת הייתה הדרכה באפיית עוגות. כול מטופל שמסוגל יושב ליד שולחן והנשים מראות כיצד לָשים את הבצק, מרדדים את העלים ואחר כך אופים. הכול בנועם, בחיוך, בסבלנות, ולעתים תוך נטילת יד המטופל כדי שיגע בבצק.

לקראת האירוע הקבוצתי שבא לאחר מכן ובהנחה שאני לא מעוניין ללמוד על אפיית עוגות הפגישו אותי מארחיי עם ק. הוא הכוכב של החבורה, בכך שבשעה שרובם בעיקר שותקים, הוא מדבר. הוא מדבר לעניין, וכל זאת מדפי ההיסטוריה שלו.

ק. נולד בזגרב כיום קרואטיה וכשפרצה המלחמה היה בן חמש. הוא זוכר זאת בבהירות רבה. לא רק את ההפצצות אלא גם שאלה היו מטוסי שטוקה." הם ירדו עלינו מן השמיים והפציצו, והפציצו ומסביב היה אש ולהבות ועשן ולא נתנו לילדים לצאת". כשהוא מדבר על ה"שטוקות" אני חש רעד בגופו. שכן הזמזום של מטוסי ה"שטוקה" שהטריף חושים וערער עצבים, הרעיד את הגוף הרבה יותר מאשר הפצצות עצמם. בכך התנסיתי גם אני כנער. על השאלה איך עברה עליו המלחמה הוא מרכין את הראש ולא עונה.

"אם ככה באת לארץ כשהיית בן 10 "- אני אומר לו והוא מתקן אותי בגערה קלה:: "בן 9 הייתי.באתי עם אחותי וסבתי." מכאן ברור שכל השאר נספו בשואה. הם נקלטו בקיבוץ "עין המפרץ" של השומר הצעיר שם נמצאת אחותו עד היום אבל היא לא יכולה כבר לנוע.

הוא זוכר את האירועים הגדולים של מפ"ם, שתנועת "השומר הצעיר" הייתה הבסיס שלה.הוא זוכר מפגשים עם מנהיגי התנועה האגדיים: מאיר יערי ויעקוב חזן. הוא זוכר את הקאמרי שהיה בדיזנגוף ליד פרישמן. הוא נמנה עם אלופי השח בארץ והוא מזכיר את בית הקפה שבו הוא שיחק - "המדורה", אם אני לא טועה. זה היה בית קפה שפעל בשנות החמישים בתל אביב. הוא שכן במרתף פינת הרחובות ריינס וגורדון. בבית הקפה נהגו להיפגש אמנים תל אביביים מהתקופה, פעילי מפ"ם,סופרים ומשוררים .ק. היה כתב ספורט. לא שאלתי אותו באיזה עיתון כתב, ואילו אמר לי לא הייתי מפרסם, שכן בכך הייתי פוגע בפרטיותו. על זה, אגב, מאוד מקפידים, ובעיקר אלירן. אבל אין ספק שהוא אכן היה כתב ספורט. כאשר סיפרתי לבתי איה, שגם היא פעילה באותה מסגרת,והיא זאת שקשרה אותי עם אלירן, על השיחה עם איזה גבר רחב כתפיים, היא אמרה: "אה, אתה בטח מתכוון ל-ק'". מסתבר שהוא האיקון האיש שאוהב לספר. אלא שכמו במקרים רבים, הזיכרונות הם אשכול, כשכול קטע הוא מסוג אחר. החיבור הוא באמצעות עצימת עין חזקה מאוד כדי להיזכר, וזאת יכולה להיות, כאמור, אפיזודה שונה לחלוטין מקודמתה, אבל עומדת בפני עצמה כאנדרטה היסטורית על כול התיאור הציורי שבה. בין לבין הוא יכול לספר על דברים שהוא כנראה אימץ.

בשעה שאני שוחחתי עם ק', האיש שישב מאחוריי נגע כלות בכתפיי, והראה לי כרטיס פרסומת שעליו שם של חברת אשראי. גם הוא רצה תשומת לב. לאחר פרק אפיית החלות בא החלק הבידורי. הגיטריסט והזמר יוני קלר הנעים במנגינות והמתנדבים ואנשי הסגל הצליחה לשתף חלק מן המטופלים למעגל הרוקדים.

עם המתנדבים נמנים אנשים מכול הקשת החברתית, תרבותית וכלכלית של ישראל ממקומות שונים, בעיקר מן השרון. עדי יעקובזון, סטודנטית בשנה ב' לחינוך מיוחד לגיל הרך במכללת לווינסקי, הגיעה להתנדבות במעון דרך פרסום של אלירן בפייסבוק. היא באה מדי יום ששי עם כלבתה זואי. היא הביאה אותה בכוונה ברורה שמא הייצור החביב הזה יגרום למטופלת לתקשר. וכה אכן קרה. המטופלת אימצה את הכלבה וראתה בה ילד שלה ודרך הכלבה היא התקשרה אל עדי. אפשר שאי פעם הייתה לה כלבה. הסיסמה של אלירן היא כמו של קופירייטר: "אנשים רוצים לתת, רק תן להם צ'אנס".

אשר לצ'אנס, סיפרתי על הביקור שלי לילי הבר, שעוסקת בהתנדבות בכמה וכמה תפקידים בכול הקשור להיבטים השונים של הניצולים, ועל החוויה שלי. על כך הגיבה: "מה שאתה אומר לי נשמע כהזוי. אילו באת למפגש שהיה לי היום בתל אביב (שקשור לניצולים) היית רואה את המציאות ומקבל בחילה".

הפרויקט של אלירן זכה לחשיפה בערוץ 10. שאלתי אותו אם בעקבות השידור היו תגובות ממשיות ובראש ובראשונה עזרה כספית. לאחר היסוס הוא סיפר לי שניצולת שואה חברת קיבוץ שחסכה במשך שנים, שקל פה ושקל שם, החליטה לתרום 100,000 שקל. בכסף הזה הוקמה מבואה חיצונית יפה למעון, ידידותית לסביבה ונעימה למבקרים. חיכיתי להמשך רשימת התורמים, אבל זהו. תורמים חמלה נטו. עד כה אלירן התמקד בעיקר במציאת "משפחות חובקות" והוא מתקרב לסיום מטלה זאת. עכשיו הוא זקוק לתרומות להרחבת הפעילות ומתקנים. לשם כך הוא חייב להקים עמותה. בעיקר לצורך קבלת תרומות.

יש עוד מחלקות במעון בפרדסיה. הוכנסתי לאולם שבו היו כורסאות וכסאות מותאמים ועליהם שכבו, ישבו, התפתלו - דמויות שונות שרובם לא הראו סימני חיים. היו כאלה שהיו בתנוחה של עובר. היו שראשם היה שמוט, היו שידיהם היו תלויות חסרות תנועה, היו שרגליהם נפלו על צידה של הכורסה וראשם בצד השני. רובם כנראה ישנו או נמו. קרוב לכניסה ישבה אישה, קטנה, צנומה, כמעט שלד של אדם. ראשה היה רכון על החזה ועיניה היו עצומות. רגליה היו מושטות קדימה. אלירן ניגש אליה והניח עליה, כמעט בריחוף, את כף ידה. "רבקהל'ה (שם בדוי), מה שלומך, איך את מרגישה". האישה לא ענתה ולא זזה. אלירן שם את שתי ידיו על ברכיה של האישה. האישה לא הראתה סימני חיים. ואנו מחכים לתוצאות המישוש החם הזה, כמה דקות - וכלום. אלירן כרע על ברכיו, הניח את הראש על ברכיה של האישה, כשידיו מלטפות פניה: "רבקהל'ה, כאן אלירן". ואז קרה משהו. האישה התחילה למלמל בלחש שאני לא שמעתי אבל אלירן שמע, והוא לא רק חייך אלא עודד אותה וגם את מילותיו הלוחשות לא שמעתי. אבל שמתי לב שלאט-לאט, בלא להרים את הראש השמוט, הריסים החלו לנוע וסדק הופיע בעין ואחר כך עיניה נפתחו והיא הרימה קצת את המבט וראתה "בן אדם".