פרופ' ידידה שטרן הולם במאמרו "מעשה בלעם בכנסת" (
ידיעות אחרונות-דעות, 13.2.14), בוועדת שקד בכנסת, שעוסקת כיום בעיצוב ואישור חוק הגיוס החדש. לבעיה העיקרית הניצבת כיום בפני הוועדה שתי פנים:
א. מציאת תהליך מודרג ומוסכם שינווט את גיוס החרדים לצה"ל או לשירות לאומי באופן שהן החרדים והן המדינה יוכלו להפיק ממנה תועלת, מבלי לפתוח ב"מלחמת עולם" מיותרת.
ב. התגברות על שפע המלל שהטיפו והדיפו פוליטיקאים מזה וארגוני המחאה מזה, תוך יצירת שפע של ציפיות אצל כולם שרובן מנותקות מהמציאות.
המטרה היא שהפתרון שיאומץ ייושם ולא ידחה על הסף מצד זה או מצד אחר כבלתי מספק או פוגע. שטרן כמובן צודק, אילו זה היה הצורך האמיתי שעליו באים לענות פעולת הוועדה והחוק החדש. אולם, הבעיה האמיתית היא שבינתיים ברחו הסוסים מן המכלאה, והבעיה לעת הזו אינה יצירת שוויון בנטל, אלא הסבר מושכל לעובדה שצה"ל אינו זקוק לשוויון בנטל, והמדינה שאולי זקוקה לו, אינה עומדת להשתמש במנגנון מוצלח יותר או מוצלח פחות שמנסה החוק הנוכחי לייצר, אלא צה"ל, בעוד המדינה באמצעות הכנסת נלחמת עבורו את המלחמה של אתמול.
בה בעת היא נלחמת בעד השירות הלאומי מלחמה מיותרת, שהיא עצמה לא תדע מה לעשות בתוצאותיה אם תצלח - לכך אני קורא מעשה חלם ולא מעשה בלעם.
צה"ל שפועל לצמצם את מצבת כוח האדם שלו במסגרת המדיניות של "יצירת צבא קטן וחכם", עומד מול מדינה שהיקף האוכלוסייה בה נמצא בגידול מואץ ומתמשך הנובע מריבוי טבעי יחד עם עליה בהיקפים שבין 15,000 ל-20,000 איש בשנה. אותו צבא "חכם", מתעתד לעבור מהפכה טכנולוגית-מבצעית עצומה בשנים הקרובות, מהפכה שכבר החלה. לצורך מהפכה זו יידרשו לו פחות אנשים מגויסים, אבל תמהיל יכולות אישיות, בעיקר טכנולוגיות, ברמה הולכת ועולה במהירות. שכן לא ניתן להפעיל ביעילות מערכות אמל"ח (נשק, שו"ב ומודיעין) ללא יכולות טכנולוגיות של המפעילים, היודעים למצות את פוטנציאל הציוד. ולא ניתן לשמור על רמת שמישות ואמינות גבוהות, וללא יכולות גורמי התחזוקה לספק תנאים אלה - שוב צורך גובר והולך של אנשים ברמת השכלה וכישורים טכנולוגיים גבוהים.
כאשר חלק מתפקידי התחזוקה יוצאו למגזר האזרחי, וכך גם תפקידי מינהלה שונים, כאשר חלק מהעבודה האנושית במערכת הצבאית, יעבור למערכות תקשוב מתקדמות או לרובוטיקה מסייעת (להבדיל מרובוטיקה המחליפה לוחמים), יצומצם ובצדק היחס בין כוחות לוחמים לכוחות תומכי-לחימה ב"צבא" החדש כאשר מתרחבת הגדרת המושג "כוחות לוחמים". זה אינו עניין של בחירה, זהו אילוץ אינהרנטי הנובע מההחלטה על מעבר לצבא "חכם".
מי שסבור שמערכות הנשק המתקדמות של העתיד תהיינה זולות יותר ממערכות נשק של העבר, טועה בגדול. ההיסטוריה של פיתוחים טכנולוגיים במחצית השנייה של המאה ה-20 הוכיחה שכל דור טכנולוגי חדש יקר יותר מקודמו, בין אם מדובר בטכנולוגיה צבאית ובין אם בטכנולוגיה אזרחית. נכון שציוד מתקדם יותר מסוגל לבצע משימות מורכבות יותר, אולם כך קורה גם בצד השני, ומרוץ החימוש הטכנולוגי המתקדם, כופה עצמו על כולם.
גם אם ירצו להתגייס לצה"ל אנשים שלא התגייסו אתמול, לצה"ל לא יהיה מה לעשות בהם אם לא יהיו בפרופיל האנושי הנדרש לצבא קטן וחכם. וכשלא יהיה לצבא מה לעשות בהם, הוא יסרב לקולטם, ובצדק. צה"ל נמצא תמיד במצוקה תקציבית, משום שהוא אמור להתמודד בגוון עצום של איומים שונים ומשתנים, ולהתאים את עצמו לכך באופן רציף. לכך דרושים משאבים רבים וצה"ל עתיד לבקש מהמדינה עוד ועוד משאבים לצרכיו האמיתיים. אם יהיה הצבא כן עם עצמו ואיתנו האזרחים, הוא עתיד לבקש באותו זמן ממש גם לצמצם את מעורבותו במה שאיננו אחריותו הישירה והעיקרית - ביטחון ישראל.
נכון "שיש עתיד" חרתה על דגלה שוויון בנטל, אבל אסור שהיא או שותפותיה לקואליציה האמונים על עיצוב החקיקה המובילה למתן תשובה לצרכים הצה"ליים, תשכח מה המטרה האמיתית שאותה הם משרתים - הביטחון.
גם בתחום השירות האזרחי, אנו נלחמים את המלחמה של אתמול, בראש וראשונה משום שאין בישראל הערכות המכוונת לנצל את מלוא פוטנציאל כוח האדם שיכול לשרת בשירות האזרחי, ונומינלית גם אמור לעשות זאת. להערכתי, גם לא יהיו למדינה הכלים והתקציבים לממש שירות אזרחי אפקטיבי במלוא ההיקף שמאפשר פוטנציאל כוח האדם ההולך ותופח במדינה.
אם כך, מה באמת אנו מתכוונים להשיג באמצעות סיסמת ה"שוויון בנטל", ומדוע לא לקרוא לילד בשמו? - לחלם פתרונים. אם נקרא לילד בשמו, ראשית, נשתחרר מהצורך הכובל להעמיד פנים ולעשות מתפל עיקר, ושנית, נוכל להתייחס למציאות בפועל ולא למציאות מדומיינת. אם נקרא לילד בשמו, אזי מדובר בצורך לשתף אוכלוסייה רחבה יותר ויותר בשוק העבודה. גידול בבסיס הצרכים מחייב גידול בבסיס מקורות ההכנסה. והמקורות, לבד מאוצרות הטבע המוגבלים שלנו, גם אם ננצל פצלי שמן וגם אם נגלה עוד שדה גז משמעותי ונתקן את מפלס ים המלח - הם עבודה יוצרת של כל אזרחי ישראל המסוגלים לעבוד. זו המטרה האמיתית, וזה הצורך האמיתי עכשיו.
שינוי מציאות בתחום זה מחייב מדיניות כלכלית חברתית שמדרבנת כל מי שאינו עוסק מתוך אמונה עמוקה ויכולת מפליגה בתחום שיש בו לציבור עניין ממשי, לצאת לעבודה. את עבודתו יבחר באופן המתאים לכישוריו, להשכלתו, לעניין אישי, לרמת הכנסה בה הוא מעוניין וכדומה. אבל עליו לעבוד, להשתכר, לשלם מיסים ולהיות אזרח מועיל בחברה - זו שאלה ערכית המקיפה את כלל ציבור האזרחים, וחייבת לחול על כולם. בין המצב הקיים לבין המצב הנדרש, אנו מזהים פער גדול ופער זה ללא טיפול שורש, ילך ויגדל. את הפער הזה צריך לסגור מהר ככל האפשר, אבל לא ב"זבנג וגמרנו". בעניין ההשתתפות בנטל בעבודה יצרנית, החוק צריך ליצור מוטיבציה לצאת לעבודה ומוטיבציה שלילית לא לצאת לעבודה - הכל בשכל, בהדרגה ובהידברות שבה קצב היישום מותאם ליכולת הקליטה.
בהדרגה, משום שתפקידו השני של השינוי להוצאת אנשים לעבודה, אינו ניתן להשגה באבחה אחת גם אילו רצינו.
יציאת אנשים לעבודה משרתת מספר יעדים מרכזיים: א. הגדלת הצמיחה במשק.
ב. הגדלת בסיס משלמי המיסים והקטנת נטל המס על יחידים והקטנת בסיס תשלומי ההעברה מתוך התקציב השוטף שאינם מחויבי המציאות האוביקטיבית. שני אלה מגדילים את זמינות המשאבים לנושאים חשובים אחרים, ובכלל זה הביטחון, והתנאים הסוציאליים של כלל הציבור.
ג. חינוך הציבור לתרומה קונסטרוקטיבית לחברה אליה הוא מבקש להשתייך, וקשר ברור בין תשומה לתמורה שהוא מקבל בה.
ד. הקטנת הפערים הכלכליים בין רובדי החברה ויש עוד.
סעיף ד', דומה באופיו לשיקולים הנוהגים בבניית צבא קטן וחכם. להערכתי, המנגנון הטוב ביותר שעומד לרשות מדינת ישראל להקטנת הפערים בחברה הישראלית, מנגנון שמשתלב היטב באופייה כמדינת "סטארט-אפ", הוא העסקת יותר ויותר עובדים בתעשיות עתירות ידע והון. לתעשיות אלה נדרשים יזמות וידע מתקדם.
יזמות היא תכונה טבעית, אבל גם נרכשת. ידע נרכש תמיד, או מפותח כחלק ממחקר מתקדם שחלקו בסיסי וחלקו יישומי. את מקומות העבודה צריכה להקים או ליזום המדינה. את חלקם רצוי לבסס על סטארט-אפים מקומיים, במקום להניח להם לברוח מכאן ולהעשיר אחרים. מי שירצה להשתלב בשוק העבודה במקצועות המתקדמים, יצטרך ללמוד לא מעט, ולסגל לעצמו תכונה של לימוד עצמי מתמיד. זהו מאפיין בסיסי של תעשיות מתקדמות, ומי שאינו משתלב בכך נפלט מהן. תהליך הלימוד דורש זמן.
לפיכך, בין אם מדובר בצה"ל וצרכי כוח האדם שלו, ובין אם מדובר בשוק האזרחי וצמיחתו תוך ניצול ההתפתחות לסגירת פערי הכנסה בין שכבות אוכלוסייה - שני הצרכים גם יחד אינם מטופלים כהלכה תחת הסיסמה שוויון בנטל, אם הפירוש המעשי אינו ממוקד במענה יעיל לצרכים בפועל. לצד משך הזמן הדרוש להתאמת כוח אדם להשתלבות במערכות הצבאית או האזרחית, קיימים גם מחסומים פסיכולוגיים, בעיות של אמון, וחיכוך פנימי בתוך הקבוצות השונות באוכלוסייה, שההתגברות עליהם גם היא דורשת זמן.
הצמדות חברי-כנסת המגינים על הבטחותיהם שהתישנו לסיסמאות במקום להסביר לציבור את אופי השינוי וסיבותיו, והתנהלות דוגמטית דומה מצד קבוצות חברתיות שמחפשות את האתמול במחר - הם מעשי חלם.
שטרן, בדבריו עוסק במישפטיזציה, לאמור: לא מה צריך הציבור ומה טוב לו, אלא מה יעבור את מבחן בג"ץ. על כך אני אומר: די, נמאסתם. עם כל הכבוד לבג"ץ איננו חיים מפיו ואיננו חיים למענו. בג"ץ אינו אל-עליון, ולא הופקדה בידיו אבן החכמה. מוטב יעסוק במשפט ויניח לציבור לנהל את ענייניו ללא התערבותו. לציבור סמכות לקבל החלטות שאינן משפטיות במהותן, או להעדיף החלטות כאלה על פרשנויות משפטיות.
רצוי מאוד שבג"ץ יתחיל לקיים בצורה קפדנית את הפרדת הרשויות בישראל וניח לרשויות האחרות, במיוחד לרשות המחוקקת, הכנסת, לעשות את עבודת החקיקה שלה, לפי הבנתה הציבורית ומאזן הכוחות הפוליטי הרחב הבא בה לידי ביטוי, ולא מול "מראת בג"צ". השאלה שעל סדר היום היא שאלה ערכית, פוליטית, ומעשית-ביצועית לפני שהיא שאלה משפטית. לא הייתי רוצה לראות התמודדות על הבכורה בין המחוקק בבית הנבחרים לבין הרשות השופטת, אבל אם תתרחש התמודדות כזו משום שבג"ץ יגדיש את סאת התערבותו בחקיקה, אתמוך בשתי ידיים בבית המחוקים, ולו רק משום שהיושבים בו נבחרו על-ידי (בין השאר) ובג"ץ בינתיים הוא לטיפונדה אליטיסטית.
מעולם לא היה כאן שוויון אמיתי בנטל, גם כאשר אחוז המתגייסים בכל מחזור היה גבוה בעשרות אחוזים ממה שהוא כיום. לעיתים מתעורר בי ספק לגבי כוונתם האמיתית של מי שרוממות השוויון בנטל בפיהם, אך פרשנותם המעשית משבשת כל סיכוי שאפילו במגבלות הקיימות יביאו פתרונותיהם לשיפור השוויון.
מהלכיהם דומים יותר לניסיון סרק להחיל מטלות על אחרים ולפתור מהן את עצמם, או להכין לעצמם וליקיריהם אליבי להתחמקות מהנטל. גיוס אינו מעשה בעלמא. הוא נועד לשרת את צרכי ההגנה הלאומית של ישראל. מבחינה זו אסור להכתיב לצבא לגייס אנשים שאין הוא זקוק להם, רק בכדי שיחידי סגולה ירגישו נוח עם ניסוח האותיות הקטנות בחוק. כוחו של חוק טוב הוא בכך שיש בו מענה מציאותי לבעיות מציאותיות, ולא מענה דקלרטיבי לבעיות תאורטיות.
החוק הקיים בתיקונים קלים נותן כבר את המענה העקרוני, ומענה זה יש לקיים בפועל: כל חייב גיוס יתייצב לרישום שירות ביטחון כאשר הוא נקרא לכך כחוק. יגויס רק מי שהצבא זקוק לשירותו ואין הוא נכלל במכסת פטורים מוסכמת, המיועדת לענות על צרכים מיוחדים של יחידים או קבוצות מכל שכבות החברה, על בסיס של קריטריונים שווים ומוגדרים היטב.
הצבא יתן דחיות שירות שאינן פטור למי שימצא לנכון על-פי צרכיו, וכל האחרים יצאו לעבוד. מי שישרת, יקבל פיצוי על תקופת השירות בה אין הוא יכול להשתכר ובכלל זה העדפות כלכליות ומענק שחרור מיוחד בתום השירות, ובלבד ששירת את מלוא מכסת השירות שנקצבה לו. לכך יש להוסיף תקנות יישום מודרגות המשקפות את אילוצי המציאות הקיימת.
מרגע שהובן שאין בנמצא שוויון בנטל אמיתי, השאלה אינה השוויון, אלא הכללים על-פיהם יגויסו המשרתים והצורה בה תפצה אותם המדינה במהלך השירות ולקראת שחרורם. חוקי המשחק, כאמור, חייבים להיות גלויים וגמישים, משום שהמציאות העכשווית אינה בהכרח המציאות בעוד חמש, 10 שנים, ויותר. החוק חייב להעניק לצה"ל את הגמישות לווסת את היקפי הגיוס לפי ההתפתחויות הביטחוניות, בחסות בקרה של הכנסת ו
מבקר המדינה.
נשיאה בנטל חייבת להתחשב גם במציאות שבה העורף האזרחי עשוי להימצא תחת מתקפות טרור מסיביות מסוגים שונים. האם אזרחים שנפגעים מתקיפות אלה או שמשתבשים חייהם למשך פרק זמן כזה או אחר הם חלק מהנושאים בנטל? האם באופן זה העורף באמת הופך לחזית, ואם כן מה דינו, ומה דינו מול המגויסים לשירות סדיר או מילואים פעילים?
צה"ל קטן ו"חכם" אינו צריך להיות כלבויניק שבאמצעותו יושתו כללי התנהגות ערכית או שיפוטית על הציבור. צה"ל הוא מכשיר של המדינה שתפקידו לייצר הגנה עצמית אפקטיבית ואיכותית. חייבים לעשותו מכשיר יעיל ככל האפשר במגבלות כוח-האדם והאמצעים הכלכליים שיכולה המדינה להקצות לכך, ואת כל שאר הסוגיות לפתור מחוץ לצה"ל. אסור להפריע לצה"ל או להסיט אותו מהמטרה הראשית והמוצהרת לקיומו - מיקסום הביטחון לישראל. לכן, ניסיון להכניס את המגזרים החרדי והערבי לשוק העבודה באמצעות מנגנוני גיוס ושירות מעוותים ומלאכותיים, הוא ניסיון שגוי. יש להפריד בין המטרות והפרדה כזו גם תפשט הגעה להדברות בתוך החברה הישראלית, תפחית ריבי-סרק ותשיג מהר יותר תוצאות אפקטיביות בנושא הביטחון ובנושא התעסוקה.
ככל שגדלה אוכלוסיית ישראל וככל שגדלים בה מגזרים מיוחדים כחרדים וערבים, הצורך בפתרון גמיש נעשה מהותי ודחוף יותר. ומאידך-גיסא, ככל שגדלה האוכלוסייה, ייתכן שמתקרב הרגע בו יהפוך צה"ל לצבא מקצועי והשירות בו יהיה התנדבותי. האם יהיה זה צבא טוב יותר, דהיינו מקצועי יותר? - קרוב לוודאי שכן. האם יהיה זה בהכרח צבא זול יותר? - קרוב לוודאי שלא. גם מבחינה זו אסור לדחוק את הקץ. דרושה כלכלה גדולה יותר מזו שיש לנו כיום בכדי להחזיק צבא יקר יותר ו"חכם" יותר.
ובסביבה "הטבעית" שלנו במזרח התיכון, נצטרך צבא חזק, מודרני ולא כל-כך קטן גם בימי שלום (ועל-פי ניסיון יום הכיפורים 1973, דווקא בימי שלום) - בל נשגה באשליות.
תמריצים, חינוך איכותי ושכנוע, היו תמיד הכלים האפקטיביים ביותר לשינוי תהליכים חברתיים ולהניעם בדרך חדשה - גם ב"שוויון" הפורמלי בנטל כך. אולם, תחילה יש לצאת ממרחב הסיסמאות ולהתמקם במרחבי המעשה האזרחי והכלכלי הריאליים.
