פדיחת הנשיאות או השוד הגדול

ביום שישי האחרון התפרסם בידיעות אחרונות העיתון של המדינה" ראיון פדיחי ומשעשע עם פואד (בנימין, שם לא עממי) בן-אליעזר, קנדידט גאה המתכוון לרשת מקומו של שמעון פרס במשכן הנשיא המשופץ ולהיות הנשיא "הכי עממי שהיה".

למרות שהראיון מגוחך לטעמי, ניתן להפיק ממנו על נקלה כמה לקחים שאין להתעלם מהם. האחד, שכל אדם שעשה כברת דרך בחיים הציבוריים יכול לראות עצמו מועמד ראוי למשרה זו כדוגמת פואד בן-אליעזר. לצערי מסתבר כי תפישתו של פואד את הנשיאות מתבררת כבדיחה חברתית. הצהרתו הבומבסטית כי הוא מתכון להיות "האבא" של כ-ו-ל-ם, מעוררת התרשמות נוגה כי בקרב קוראים מסוימים התעוררה תגובת רצון ביתמות, כמובן על דרך ההומור ברוח הבדיחה הקלאסית. אך מעבר לכך היא מעידה כי לאיש הזה אין כלים בעלי-משקל לתפקיד שאינו ריק מתוכן כשרוצים, כפי שהוכיח זאת שמעון פרס. להערכתי פואד בן-אליעזר אינו מודע לציפור הנפש של היות נשיא בירושלים.

כאמור, לדבריו של מר בן-אליעזר שנעשה כנראה מיליונר בדרך בלתי מוסברת, האבהות שלו כנשיא רחב-לב וכרס גם תבוא לביטוי באמצעות הדלת המסתובבת שיתקינו עבור אורחיו, אלה שינהרו למשכן הנשיא בכל שנות היותו שם. בן-אליעזר טורח אין-ספור פעמים להזכיר כי כוחו ב"עממיותו", בהיותו מחלק צ'פחות. הוא מבטיח שדלת המשכן בימי נשיאותו תהיה פתוחה לכל מי שירצה להיכנס לבקר בבית הנשיא ולפגוש בו; כלומר, תהיה זו דלת מסתובבת. לא מעט פנים חדשות נראה אז, ביניהם גם כאלה המשתייכים כהגדרת התקשורת הבינלאומית ל"חבורות-זבל"; הכוונה לאישים מפוקפקים מסוגם של רב-דון פינטו.

לרב-דון פינטו יהיה כמובן מקום נכבד יותר מהרב-דונים האחרים שגם הם יידחקו למשכן. הקשרים בינו לבין המיועד לנשיאות מתקיימים כבר שנים, לפי עדויות של יודעי "רזים" הקשורים בעולם המסתורי האפל של הנוכלים הדתיים. לשונות הולכי-רכיל אלה מעלים גרסה המשקפת עד להצטמרר את אווירת הקודש בארצנו, פרי חיבור של נוכלים, פוליטיקאים וגבירים.

היה זה אחד האתרים הנודעים שחשף כי פינטו הנוכל האשדודי קידם כבר לפני שנתיים את הרעיון שחסידו בן-אליעזר יהיה הדייר הנכבד במשכן הנשיא. המחשבה שנמצאה בבסיס תסריט בוליוודי זה הייתה מבוססת על הרווח הצפוי לשני הצדדים. מבחינת הרב-דון תפרח הרשת הבינלאומית שלו בזכות ההילה שגם נשיא המדינה ממשיך במסורת ניצבי המשטרה ומנשק את קצה זקנו, את כף ידו ונמנה עם חבר חסידיו הכנועים ומשתוחחים לפניו כאילו הוא בעצם בשר מבשרו של הבורא.

רשימת החוגגים במסיבה הזאת שהתקיימה לציון הצעד הראשון והדרמטי הזה, כללה כמובן דמויות מכובדות ביותר, מכל הסוגים והמחוזות, וכרגיל אלה מתחככים באלה עד שלא ידע מין את מינו; כולם מיקשה אחת בנוסח שבת אחים גם יחד. מבחינת פואד העתיד להיות האב הגדול, ברורה משמעות תמיכתו של אותו מתעתע מומחה בינלאומי בשיחודים.

בעקבותיהם של הרב-דונים יתייצבו בבוא מועד בבית הנשיא מעריציהם הגדולים האחרים כמו עבריינים זורעי אימה ברחובות הערים. אחריהם ישתרכו חסידים-שוטים רבים עם ציציות בראשיהם כאותן צבעוניות מפוארות של הדוכיפת. ואז ינהרו בעקבות אלה ואלה גם שועים שמחפשים את קרבת אלוהים. אכן, באווירה קדושה זו בעזרת צבאות מפוארים אלה פואד יהיה אבי האומה למופת בעוד שהאם הגדולה תהיה דולי רעייתו שאינה משה ממנו.

צריך להעריך את נכונותו של פואד ובעיקר של רעייתו דולי, לוותר בימי החול על דירת המיליונרים החדשה שלהם מול ים יפו. אליה כמובן הם יחזרו בסופי שבוע בנוסח ביבי/שרה, ויתחזקו אותה על-פי מסורת הגזילה הלאומית, בכספי המיסים שלנו, האהבלים, ירחם השם.

גם הקנדידטים האחרים מאותה כנסת ממש אינם תפארת היצירה. גם הם מתגאים בהישגים מופלאים. גם הם הצליחו ללהטט בזירה הפוליטית ולמדו איך לעשות במשמרתם ראש וראשונה לעצמם ולביתם.

תשאלו את עצמכם מהו הפרק המזהיר של ריבלין בחייו? בשיאו היה עסקן כדורגל של בית"ר ירושלים, זו הנודעת לשמצה בגין גזענות אוהדיה, "לה פאמילייה". מהי לעומתו דליה איציק שלא שירתה בצה"ל אך קנתה לעצמה שם כמומחית לשיפוצים בדירתה על חשבון אומת השוטים בארץ החבוטה הזאת? או דוד לוי, איש נעים-הליכות ובעל משפחה מכובדת שלא השיג הישג ממשי אחד בחייו הציבוריים. איש שכל דבר גרם לו להיעלב עד סמירת הכרבולת היפה והלבנה שלו. וכך אפשר לעבור מאחד לשני ולהרחיב בבדיחות-דעת מעורבת בעוגמת-נפש על שאנחנו דוקרים אותם ולא מתוך תענוג. רק כדי להוציא מהם משהו מהאוויר החם הממלא אותם עד לריחוף.

איש מחברי הכנסת לא טרח לומר במילים ברורות כי טוב שנמצאו שני מתנדבים מהאזרחות לחלץ אותנו מאפרוריות ומהגחכה עצמית. השתיקה הרועמת הזאת די בה לבזות שוב את חברי הכנסת, שמכבר כבודם מתגלגל במורד ההר. מתנדבים קמיקזים אלה הם דמויות מוכרות ומכובדות על-פי כל קנה מידה עולמי, השופטת בדימוס דליה דורנר ובעל פרס נובל שלנו, פרופ' דן שכטמן. הם מוכנים להפקיע עצמם ממחוזותיהם הפרטיים ורבי-התהילה ולתרום בחייהם עוד משהו ממשי להליך דמוקרטי תקין וראוי שיצדיק המשך קיומו של משכן הנשיא בירושלים.

היה רגע בו חשבתי ביני לביני כי פרופ' שכטמן טעה כשהלך לכנסת להציג עצמו בפני אצילי העם ולקבל את תמיכתם. אבל לא שיערתי כי החומה שיציבו אלה לפניו בכנסת תהיה כה גבוהה וצוננת, חסרת שגב. זה התגלה לעין-כל כשהוא פנה לאנשי "יש עתיד" וביקש את תמיכתם כדי להשיג קולות של עשרה ח"כים התומכים במועמדותו, כקבוע בחוק בחירת הנשיא.

למרות כל המפחים הקשורים בתופעה המכזיבה הזו הקרויה "יש עתיד", שאמורה הייתה להיות שונה בתכלית מ"הפוליטיקה הישנה" שכבר מאוסה ומנותקת, עדיין קיוויתי כי "יש עתיד" תראה במועמד מהחוץ, בעל שיעור קומה שכזה, קרן מזבח ההגינות המזערית להיאחז בה. אולם באיזו קלילות של מתאגרף קל-רגליים ולשון נחלץ מפרופ' שכטמן, יותר נכון התנער ממנו, יאיר לפיד; סילקו מלפניו באצבע צרדה כמו ביקש להיפטר מיתוש מטריד שנחת על מצחו להשבית את מנוחת הצהריים של פאון המתענג על רוח נצחונו הצפוי בהליך השוויון שאינו כזה, אלא רק מנציח את הקיים בניסוח מתחכם.

צעד אחר צעד התברר כי המפלגה הזו שסחפה מצביעים כה-רבים בהבטחות של "פוליטיקה אחרת", נחשפה כבעלת ותק שחוק ושרוט לפחות כאילו התקיימה מימים ימימה; ותק מחורבן ומצחיק עד השמיים. ועוד בתוספת אמר לפיד בנדיבות שהוא יזמין את המועמד הינוקא הזה להתייצב בפני חוג הח"כים של "יש עתיד". תינתן לבני הסיעה הזדמנות לבחון בכלל את טיבו של חתן פרס נובל תמהוני זה; הוא, לפיד, יאפשר לבני סיעתו את הבידור הנדיר הזה שנועד להסביר מהיכן הופיע חצוף זה וצץ להטריד מנוחתם בזירה הנעלה של הכנסת.

נתפשתי לאשליה שטפחה מיד בפרצופי.

פרופ' שכטמן אולי טעה אבל אינו צריך להתבייש בקבלת הפנים הבוטה והצוננת הזאת של הכנסת. מי שהעטו על עצמם קלון אלה הם חברי "יש עתיד" ואחרים בראשות מנהיגם לפיד. בושת הכנסת איננה מחדשת דבר גם אינה גורעת ממה שכבר אין מה לגרוע.

אישור לכך קיבלתי תוך קריאת הראיון המלהיב של הכתב המתחנף מידיעות אחרונות כאשר על אחת משאלותיו המלטפות השיב "הנשיא העממי הבא" (?) מר פואד, שמעדיף כך להיקרא ולא בנימין, ש"הפרלמנט" איננו צריך לוותר על הנחלה הזאת המוקנית לו מעצם הזכות שהופקדה בקביעת הנשיא בידי נבחרי האומה. שכך אחיה. זה אשר החליט הנשיא המיועד (כמעט), בפרשנות הבוטה שלו ורחוקה מהאמת. לא מצאתי זכר לכוונה זו.

חובה עלי לציין כי חברי הכנסת הזאת מזכירים את סיעת הכבשים של קדישמן, פועים ולא נשמעים. ואולי על-פי האנקדוטה המשעשעת של מאיר שלו מדובר בכלל בעדר של מאה ועשרים חיות מזן אחר שנעירותיהן מחרישות אוזן.

קיימות שתי אפשרויות לאחר ששמעון פרס דחה בשאט-נפש את רעיון העוועים בו השתעשע נתניהו להוסיף לו שנה למשמרתו. האחת, זו הזדמנות נדירה לשקול ברצינות ביטול מוסד הנשיאות. אם לאו, יש לשלול כעת את תענוג בחירתו של הנשיא הבא בידי הכנסת ולהעבירו מיד לריבון האמיתי, העם שעד עתה נשדד מזכותו הטבעית. לכך יש מספיק זמן להתארגן. מוטב לא להחמיץ זמן יקר.

יתר על-כן, בפרק זמן זה אין סיבה ששרת המשפטים לא תחוקק תיקון שח"כ במשמרתו אינו יכול לחבור למועמדים אלא רק לאחר תקופת צינון מיום פרישתו מהכנסת. תיקון זה ישלול את החשש מתרגילים ערמומיים של הח"כים שלנו שאין מידה לתאבונם המפחיד בהיקפו. אכן, יש גבול לכל תעלול. אם כבר נשיא או נשיאה מבחוץ - מוטב שנתכבד במועמד/מועמדת המביאים איתם הערכה בלתי-מפוקפקת, בלי צללים מעיקים מעברם שפרקים ממנו סתומים.

חוק יסוד נשיא המדינה קובע את העיקרון החשוב הבא בעניין המועמד: "כל אזרח ישראלי שהוא תושב ישראל כשיר להיות מועמד לכהונת נשיא המדינה". מעבר לאמירה מפורשת וקצרה זו אין בחוק התייחסות נוספת, או אפילו שמץ אפשרות שמדובר באחוזה פרטית של ח"כים מתוסכלים. אכן, מכאן מסתבר כי הכנסת בעצם ממונה בעיקר על תפקיד איתור מועמד ראוי מתוך העם. אילו הייתה כוונה אחרת, כי אז הייתה לכך התייחסות כלשהי בטקסט של החוק. אולם הכנסת התעלמה מדקדוקי-עניות ועשתה לעצמה חיים קלים בהופכה את הנשיאות לשבויה בעל-כורחה.

אין להשלים עם תפישת-עולם פוגענית זו של הח"כים. משרת הנשיא איננה נכס לכל המושיט יד לעברה מבין חברי הכנסת, שלא טרחו לפחות קודם לכל למלא אחר כוונת המחוקק הברורה. כאשר כנסת מועלת באמון האזרחים היא פוגעת בעצמה ובנו פגיעה אנושה, שכן יש בהתנהלותה יותר מגוון של בוטות והתייחסות חצופה המבזה את אזרחי המדינה ומוסיפה צלקת מכוערת בדמוקרטיה הרופסת שלנו.

נבחרינו אינם מחמיצים הזדמנות להתעכב ליד עמוד הקלון, ולתלות עליו תמרור נוסף המשפיל קומתם. היה עליהם לחבק את המועמדים "האחרים". משלא נהגו-כך, חזרו והתבזו.