הזיופים
כאשר 5,000 פתקים מוכנסים לקלפיות תחת שמותיהם של אזרחים השוהים בחו"ל, זה אינו מקרה. זו גם לא מחלה מקומית; זוהי מגיפה. מדובר בפעולה מתוכננת היטב, הנעזרת במידע האמור להיות חסוי בנוגע ליציאות מהארץ ו/או בכך שמי שיוצאים מהארץ דואגים להעביר את תעודות הזהות שלהם לידי מי שישתמשו בהם כדי לזייף את ההצבעות.
אל תסתכלו על 5,000 קולות בפרספקטיבה של מיליוני בוחרים. ראשית, מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד, וזיוף של 100,000 מתחיל בזיוף של 100. שנית, כבר המספר הזה יכול להשפיע על חלוקת המנדטים, כי די בו כדי להעביר מושב מסיעה לסיעה, ובמיוחד אם יש ביניהן הסכמי עודפים. לכן, מדובר בתופעה חמורה ביותר.
יש לראות ממצאים אלו של
יוסף שפירא על-רקע הזיופים שהתגלו בנצרת ובבית שמש, ואשר הביאו את בית המשפט העליון להורות על בחירות חוזרות בשתי הערים. ברשויות מקומיות די בכמה מאות ולעיתים אפילו בכמה עשרות קולות כדי להטות את התוצאות, וזה מה שקרה בשתי ערים אלו. מה שהיה בגדר שמועה/האשמה/הערכה - הוא כעת בגדר עובדה ברורה מאין כמותה. בישראל מזייפים בחירות.
השאלה היא, כמובן, מה עושים עם הידיעה הזאת. לזכותן של המשטרה והפרקליטות יש לומר, שהן עלו על הזיופים בבית שמש ממש ביום הבחירות. לחובתן יש לומר, שהן לא ידעו על הזיופים בנצרת וכעת ברור שגם לא ידעו על הזיופים בבחירות לכנסת. שפירא מצביע על שתי הדרכים העיקריות להילחם בתופעה: להגביר את הנוכחות במקומות החשודים ביום הבחירות ולעבור להצבעה ממוחשבת. הוא צודק לגמרי; ואל תצביעו על הבלגן בהצבעה הממוחשבת בארה"ב, כי הבחירות שם הרבה יותר מורכבות מאשר אצלנו.
מה שבטוח הוא, שהתירוץ "לא ידענו" לא יוכל להתקבל בבחירות הבאות. ואם משרד הפנים, משרד המשפטים והמשרד לביטחון פנים לא יפעלו במהירות ובנחרצות - נדע מי יהיה אשם בפעם הבאה, ואולי גם נאלץ לשאול את עצמנו האם למשרדים אלו ולשרים העומדים בראשם יש אינטרס בבחירות מזויפות.
הגרעונות
גרעון של כמה מיליוני שקלים ממנו סובלת מפלגה, הוא הרבה יותר חמור מאשר עשרות ואף מאות מיליוני שקלים של הפסד לגוף עסקי. ראשית, גוף עסקי יכול לייצר הכנסות בעוד מפלגה תלויה בתרומות ובדמי חבר. שנית, כאשר מפלגה צריכה כסף, היא עלולה לפנות לדרכים בלתי כשרות כדי להשיג אותו. שלישית, כאשר בנק נושה במפלגה הוא עלול להשתמש בכך כדי להביא לפירוקה - ואולי מסיבות פוליטיות ולא עסקיות. רביעית, מפלגה יכולה ליזום חקיקה שתביא לכך שכולנו נשלם את גרעונותיה, ולכן לא יהיה לה אינטרס אמיתי לחסוך ולהתייעל.
משטר מתוקן היה חייב לקבוע שאסור למפלגות לצבור גרעונות. אסור, חד וחלק. שיחיו לפי אמצעיהן או שיצמצמו את פעילותן. אולי בטווח הקצר יהיה בכך משום פגיעה מסוימת בדמוקרטיה, אבל בטווח הארוך זה יבטיח מערכת פוליטית הרבה יותר נקייה ויעילה. אבל ברור שזה לא יקרה, כי מי שיצטרך להחליט על כך יהיו אותן מפלגות עצמן, והפוליטיקאים שלנו הם הרבה דברים אבל לא מתאבדים. אז מה יהיה? בדיוק מה שהיה עד היום.
העשיר
שימו לב לשני הנתונים הבאים: לליכוד יש גרעון שוטף של 23.8 מיליון שקל, בעוד לישראל ביתנו יש עודף שוטף של 4.7 מיליון שקל. הנתונים הללו הם אחרי מערכת הבחירות לכנסת ה-19, אותה סיימה ישראל-ביתנו בגרעון של 21 מיליון שקל בגלל מספר הח"כים הקטן שהכניסה. כלומר: איחוד בין שתי המפלגות יקטין את הגרעון של הליכוד בכ-20%. אני לא יודע אם זה שיקול מבחינתם של
בנימין נתניהו ו
אביגדור ליברמן, אבל יש לי הרגשה ששניהם לא יכולים להתעלם מהנתונים הללו - מה שאולי מסביר חלק מהעצמאות המופגנת של ליברמן מחד-גיסא, ואת חוסר רצונו של נתניהו לפרק את השותפות מאידך-גיסא.
מבחן הראיה המנהלית
תפוס כינוי יחודי
