מאחורי ארמון בקינגהאם ובצמוד לקשת וולינגטון בלונדון, ניצב "שער הזיכרון" – ארבעה עמודים עליהם בוערת אש תמיד. העמודים מנציחים את הלוחמים מהודו, אפריקה והאיים הקריביים שנלחמו לצד הצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם. בהחלט ראוי ומכובד. גם המילה "פלשתינה" נזכרת שם, באבנים המונחות בשולי העמודים – אך הכוונה היא לזירות בהן נלחמו חיילים אלו. ללוחמים הארץ-ישראלים בשורות הצבא הבריטי אין כאן זכר.

תאמרו: הבריטים מנציחים את מי שלחמו במספרים גדולים. לא נכון. מהקריביים יצאו 15,000 לוחמים במלחמת העולם הראשונה ו-7,000 בשנייה. היישוב היהודי, שמנה 430,000 נפש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שיגר 38,000 מתנדבים לצבא הבריטי – שיעור עצום של 9% מכלל האוכלוסייה, ויותר מגודלו היחסי של צה"ל כולל מילואים. דוד רזיאל, כ"ג יורדי הסירה, חנה סנש ורבים אחרים נהרגו במשימות עבור הבריטים; משה דיין איבד שם את עינו.

לבריטים הייתה כבר בזמן אמת בעיה עם הגיוס מארץ ישראל: אם היו חושפים את המספרים, היה מתברר שיש עשרה או יותר יהודים על כל ערבי. שלא לדבר על כך שרבים בעולם הערבי – ובכללם אנואר סאדאת – תמכו בגרמניה, בתקווה שתסלק את בריטניה ותעניק להם עצמאות. מתברר ש-70 שנה אחרי, בריטניה עדיין לא רוצה להתמודד עם העובדות הללו.

הרב יונתן זקס שימש במשך שש שנים כרב בית הכנסת מארבל ארץ' בלונדון, לפני שהתמנה ב-1991 לרב הראשי של בריטניה – תפקיד שמילא עד לפני פחות משנתיים. אין פלא, אפוא, שקירות אולם האירועים של בית הכנסת מעוטרים בציטוטים נבחרים מדבריו.

הציטוטים בהחלט יפים. מצאה חן במיוחד בעיני האימרה: כאשר אומרים "עושה שלום במרומיו" בסיום התפילה והקדיש, פוסעים שלוש פסיעות לאחור – ללמדנו ששלום יתאפשר אם ניתן מקום לאחרים. גם ציטוטים אחרים מדברים על שלום, אחווה וחשיבות הקהילה, והם מתאימים לכמה דברים אחרים של הרב זקס שיצא לי לקרוא ברפרוף.

דומה שאלו הן האמירות שיכול להרשות לעצמו רב בגולה – ואפילו אם הוא הרב הראשי לבריטניה, בעל תואר אבירות, בעל תואר לורד וידיד של הנסיך צ'רלס. הוא לא יכול לדבר בצורה תקיפה נגד העוולות הנעשות ליהודים, הוא לא יכול להטיח בהם שיחסם לישראל הוא אנטישמיות ישנה בלבוש חדש. הוא לא יכול לעשות את שעשה הראי"ה קוק לאחר פרעות תרפ"ט, כאשר הותיר את ידו של המזכיר הראשי של ממשלת המנדט תלויה באוויר באומרו: "אני לא לוחץ יד המגואלת בדמם של יהודים". הנה עוד הבדל בין גולה לגאולה.

שתי חוויות – חיובית ושלישית. אפתח בחיובית, והיא שייכת לחברת איזיג'ט – חברת low cost בה טסתי הפעם ללונדון ובחזרה. זוכרים? הבטחתי שלא אטוס שוב בבריטיש איירווייס, ולא התחרטתי לרגע. הטיסות יצאו בזמן, המושבים היו נוחים, המתנה שרציתי לקנות הייתה במלאי, הצוות סייע לארגן תפילת מנחה. כאשר התעוררה בעיה של עודף תיקי יד, אנשי איזיג'ט עשו את הדבר הנכון – העבירו לתא המטען תיקים גדולים, והותירו עם הנוסעים את התיקים שהבטיחו מראש שיוכלו להעלות בכל מקרה; אנשי בריטיש פשוט לקחו את התיקים של האחרונים שהגיעו. נכון, אין מערכת בידור – אבל זה ממש לא חסר לי. נכון, צריך לקנות אוכל ואין יותר מדי מבחר כשר ומה שיש הוא יקר – אבל אין להם שום בעיה שתביאו איתכם אוכל ושתייה ללא מגבלה. בקיצור: כיף.

החוויה השלילית מראה, שלא תמיד אני לומד מטעויות. החדר שלי במלון מטרופוליס – מלון בן ארבעה כוכבים באזור פדינגטון – היה ממש קטן. הוא היה מאובזר בסדר גמור, המיקום מבחינתי היה טוב מאוד – אבל הקוטן, הקוטן. זה בלט במיוחד במקלחת ובשירותים, שם היה לי קשה לתמרן למרות שאני לא תופס הרבה מקום. ומדוע אמרתי שלא למדתי מטעויות? – כי זו הפעם השלישית שאני נתקל בחדרים זעירים במלונות בלונדון. בפעם הבאה אבדוק את זה הרבה יותר לעומק, וכדאי גם לכם לעשות זאת.

הנה סיפור שיכול להתרחש רק בלונדון. פאב מאקפי אנד סטאמפ שוכן באותו מקום, מול בית המשפט הפלילי ברחוב אולד ביילי, כמעט 400 שנה. עד אמצע המאה ה-19 בוצעו ההוצאות להורג ממש מצידו השני של הכביש, ליד כלא ניוגייט הידוע לשמצה. בימים כאלו, היה הפאב מלא עד אפס מקום ובעליו יכלו להשכיר בו חדרים ב-10 ליש"ט – הון רב באותם ימים. היו גם תקופות בהן ספל הבירה האחרונה של הנידונים למוות הובא מהפאב הזה. המטבח שלו קרוי עד היום "מטבח הגנבים", לזכר פושעים וקרובי משפחתם שהיו באים לאכול כאן בזמן ההליכים שהתנהלו באולד ביילי.

אז הוצאות להורג כידוע כבר אין, אבל לכמה פאבים בלונדון יש אטרקציות מודרניות: משחקי ספורט. כאשר ביקשתי לצפות בפאב שליד המלון במשחק ליגת האלופות בין ארסנל לביירן מינכן, הסביר לי הבעלים – באדיבות רבה ובצדק גמור מבחינתו – שהצפייה היא רק למי שמזמין ארוחה, כי עליו לכסות את התשלום לסקיי ספורט. בעצם זה לא כל כך רחוק מההוצאות להורג של אז, בהתחשב בכך שתמיד יש אוהדים שהיו שמחים לתלות את המאמן.

לונדון, וזה ניכר לכל מי שמבקר בה אפילו 24 שעות, מנציחה את העבר כמעט בכל פינה. אנדרטאות חדשות צצות ללא הרף, כולל במקומות שדומה היה שכבר אין בהם סנטימטר פנוי: בלב ווייטהול, בקצה הייד פארק, בגרין פארק ועוד. כמעט כולן מוקדשות למצביאים ולחללים, לא לסופרים ולממציאים. בביקורי האחרון יצא לי לראות רק אחת שאיננה "צבאית": פסל קטן של הבלשן המהולל ד"ר סמואל ג'ונסון. הפסל הזה מתחבא מאחורי כנסיית סנט קלמנס דיימס המוקדשת לחיל האוויר המלכותי, ושבחזיתה פסלים של הגנרלים הנודעים האריס ודאודינג.

בעיר הנמל פורטסמות' דומה, שכל ההווה מתנהל סביב העבר. מכאן יצאו הספינות הראשונות לאוסטרליה, הנה המקום עליו דרך נלסון בדרכו לקרב טרפלגר, זוהי אנדרטה לחללי הקרבות בפוקלנד, זהו המקום בו שכן המטה של הגנרל אייזנהאואר, לפניכם האנדרטה לחללי הצי בשתי מלחמות העולם – ועוד ועוד. שלא לדבר על המספנות ההיסטוריות, האטרקציה מספר אחת בעיר, שבמרכזה הספינה "ויקטורי" בה ניצח ובה נהרג נלסון בטרפלגר. אז העבר הוא דבר חשוב ומסורת היא דבר נאה, אך כאן נראה שהוא לא מותיר יותר מדי מקום להווה, שלא לדבר על העתיד.

השטפונות הקשים שפקדו את אנגליה לפני שבועיים התירו את רישומם כמה וכמה ימים לאחר שהמים ירדו. רכבות בדרום-מזרח אנגליה בוטלו ואחרות התעכבו. בפורטסמות' נותרו סגורים כבישים שניזוקו וקרסו בחלקם. כאשר סיפרתי לבעלת המלון החביבה שבישראל היו לנו בערך שבעה ימים של גשם החורף, היא אמרה: "לנו היו בערך שבעה ימים של שמש". באוטובוס בפורטסמות' ראיתי מודעה: "מזג אוויר קשה מתקרב" עם פרטים היכן יימסר מידע על קשיי תחבורה - מה שמלמד, שמדובר במקום מסודר המורגל במזג אוויר קשה. ובכל זאת, גם כאן יכולים להיות מצבים קיצוניים שאיתם כמעט בלתי אפשרי להתמודד.