המדד והמציאות

מדד לחוד

מדד המחירים לצרכן ירד בחודש האחרון בשיעור דרסטי של 0.6%, בשיעור כפול מתחזיות הכלכלנים, ואף היווה מרכיב בהורדת הריבית במשק. אולם בפועל מחירי המזון ברשתות השיווק (להוציא את הדובדבן שבשמנת) רק נוסקים, ואף מחירי הירקות והפירות בשווקים, האמורים להיות מוזלים יותר (ושוק מחנה יהודה יוכיח), יקרים. גם התייקרות הדירות במגמת עלייה. התחבורה יקרה יותר ועוד.

עם עוּבדות, כידוע, אי-אפשר להתווכח. ההוצאות של מר ישראלי גדלות והולכות, והוא מרגיש זאת היטב בכיסו. אז איך זה שהמדד צנח במידה ניכרת? את מה הוא משקף? נראה שהוא לגמרי מנותק מהמציאות. דומה כי הגיעה השעה לקבוע מדד חדש, שיכלול גם את מחירי הדיור, שזכו למדד נפרד, ואשר ישקף ריאלית את סל ההוצאות החודשיות של משפחה ממוצעת בישראל. אחרת נראה שמדד לחוד ומציאות לחוד, מה שמייתר לכאורה את פרסום המדד לחלוטין.

גירושים אלטרנטיביים

הסקר שפורסם לאחרונה, לפיו ירושלים היא שיאנית הגירושים, ולא אחותה התל אביבית, הניצבת במקום השני, לדעתי אינו מפתיע. יש לזכור כי הנתונים פורסמו על-ידי בתי הדין הרבניים. אולם, בעוד ירושלים נתפסת עדיין כשמרנית לגבי מוסד הנישואים, למרבה הצער בעיר ללא הפסקה מתרבים והולכים הנישואים האלטרנטיביים, שלא על-ידי הרבנות, וממילא גם הגירושים אצל זוגות אלה, שאינם תופסים הלכתית, אינם מתבצעים על-פי המסורת בבתי הדין הרבניים. ומכאן ויתור הבכורה בנושא זה לטובת הבירה.

נראה לי שאילו היו כוללים את כל מקרי הגירושים של הזוגות האלטרנטיביים ושל הידועים בציבור בתל אביב, המספר היה גבוה בהרבה מכפי שפורסם. יש להניח שהוא היה מתיישב עם הנתון הידוע, שבתל אביב כל זוג שני מתגרש, לעומת שליש הזוגות הגרושים בממוצע בשאר אזורי הארץ. כך שנתוני הגירושין שפורסמו בסך-הכל משקפים לא פחות מדד לשמרנותה של הבירה לעומת המתירנות התל אביבית, שעליה יש להצטער. ובא לציון גואל.

פצצה מתקתקת

המשטרה טוענת שחלה ירידה בפשיעה לעומת שנים קודמות. אולם למרבה הצער השטח מדבר אחרת. דומה שיש עליית מדרגה בפשיעה האלימה. ההסלמה באה לידי ביטוי ברצף האירועים האלימים ובתכיפותם, כמו גם בעוצמה, בפומביות ובתעוזה חסרת התקדים.

אלה לא רק החיסולים, במסגרת מלחמות כנופיות הפשע זו בזו, שלוקחות את החוק לידיהן ומצפצפות על המשטרה, אשר מתבצעים לאור יום במרכזי ערים הומי אדם, תוך סיכון אזרחים תמימים חפים מפשע, כפי שקרה בשנים האחרונות. הפצצות מתקתקות גם ליד בתיהם ובמכוניותיהם של ראשי ערים, שהעבריינים אינם מרוצים מתיפקודם, ובפיצוץ גז קטלני על-רקע סכסוכי שכנים בעכו. הגדיל לעשות הרוצח סמואל שיינביין, שיָרה בסוהרים בכלא רימונים.

אין ספק שהוּתרה הרצועה, והרתעת המשטרה היא בשפל. אז כדאי שהמשטרה במקום להאשים במצב את הביקורת הציבורית עליה, שהיא תתמודד עם הביקורת המוצדקת ותשתפר. שיתחילו שם לעבוד, ופחות לדבר. המחדלים מדברים מהשטח וברמת הפיקוד. ופרשות הניצבים ארביב, שחם ועוד, המטילות כתם כבד על הנורמות המוסריות של המשטרה, כמשל.

הכתובת הייתה על הקיר

הרצח הטרגי של ילדי משפחת גור מעלה מספר שאלות נוקבות, שאין לעבור עליהן לסדר היום. בראש ובראשונה, על-רקע איומיו ואלימותו של האב אלי, מדוע בית המשפט הסתפק בצו הרחקה בלבד ולא שלח אותו לכלא? למרבה הצער הכרונולוגיה הקרימינלית מצביעה על שורה של מקרים קודמים, שבעלים אלימים הפרו צווי הרחקה, ובסופו של דבר רצחו את ילדיהם או נשותיהם. מה עוד צריך לקרות כדי שהלקח יילָמד?

יתרה מכך, הרי היו כאן כל התסמינים הפסיכופתיים של בעלים רוצחים, שרואים את הנשים והילדים כרכושם האישי, ובין פרק אלימות אחד למשנהו, ואיומי רצח, מרעיפים כביכול אהבה טוטלית עליהם. כיצד אפוא הפסיכיאטרית, שטיפלה בבעל האלים, לא איבחנה את מסוכנותו בעקבות תסמינים ודפוסי התנהגות אלה, כשהניסיון הרב מוכיח, שמקרים אלה נגמרים ברצח? הכתובת הייתה על הקיר כבר אמרנו?

ראוי לציין כי אבחון פסיכיאטרי שגוי של הרוצחים (ומתאבדים), שלא אובחנו כמסוכנים, הוא מחדל החוזר ונשנה בכל מקרי הרצח של ילדים ונשים. אז אולי כדאי שהפסיכיאטרים יחזרו לספסל הלימודים ללמוד פרק בהלכות קרימינולוגיה?

אי-אפשר להתעלם גם מהרמזים הסופניים במכתביו של הרוצח, כמו "השיחה האחרונה", אהבה "עד כלות". האם כבר אז תכנן את הרצח וההתאבדות? ואחרון אחרון, ראוי לגנות מכל וכל את הניצול הציני והמכוער של הרצח המזוויע, על-ידי אחותו של הרוצח, כדי להפנות אצבע מאשימה לאישה רונית ולצאת למסע הכפשות נגדה. יש גבול לציניות!

כן, אני יכול

כשאומרים לאדם 'אי-אפשר', וכי אינו יכול להשיג דבר שרוצה, יש שתי תגובות אפשריות: הרוב מרימים ידיים. אך ישנו מיעוט - ושחף סגל כמשל - שצירוף המילים הזה גורם לו להיות פייטר, ולהוכיח לכולם 'כן, אני יכול', כסיסמה הנשיאותית האמריקנית.

ואכן, בזכות גישה זו, שהִפנים מקטנותו, הצליח שחף ללחום בנכותו - בעקבות פציעתו במלחמה - ולהגיע רחוק. הוא משמש מודל לנכים בפרט, ולאחרים בכלל, עד כמה אין דבר העומד בפני הרצון, וכי המגבלה היא לא מום - היא אתגר. יתרה מכך, הוא מוכיח שאין להתייאש מהכישלון, וכי סבלנות הוא שם המשחק, ומשמש דוגמה אישית לתוצאות החיוביות של תרגול בשיטת ניסוי וטעייה.

אך יותר מכל ראוי לציין את השיא ששבר בטיפוס על הקירות ביד אחת, שהוביל אותו, איך לא, להקמת קבוצת טיפוס. אם קשה, סימן שאתה בעלייה, כבר אמרנו? כל הכבוד!