מתחילים חומש חדש, השלישי מבין חמישה והוא פותח במלה וַיִּקְרָא. וזהו גם שם הספר, וַיִּקְרָא. נקודתית, הקריאה כאן מופנית לאדם מאוד מסוים: [א] וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. רש"י אומר שהפתיחה הזאת נועדה להפגין את חיבתו של הקב"ה למשה: וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה - לכל דִּבְּרוֹת ולכל אמירות ולכל צוויים, קדמה קריאה; לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר [ישעיה ו']: "וקרא זה אל זה". רש"י גם אומר לנו מה אפיין את הקול שבו קרא ה' למשה: הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין. זה אותו קול ששמעו כולם בהר סיני, אבל שם התברר שעוצמת הקול גבוהה מדי עבורם, ולכן כעת רק משה שומע אותו. גם כאשר הוא נמצא בתוך העם, כולם מסביבו ורק הוא שומע. אפשר לומר שגלי הקול היו בתדר כזה שאוזניים רגילות אינן קולטות, רק אוזניו של משה.

קריאה לסדר

על כל פנים, מדובר בקריאה. והרי גם אצל בני אדם נורמלים, קוראים רק למי שיש אליו קרבה כלשהי. כאן הקב"ה קורא למשה, מה שמפגין את חיבתו אליו, ורש"י מביא ראיה לכך שמדובר בהפגנת חיבה: אבל לנביאי אומות העולם, נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר וַיִּקָּר אֱלֹקִים אֶל-בִּלְעָם. הכלל הוא, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א, שאם רוצים להבין לעומק מונח כלשהו בתורה, מן הראוי למצוא את ההופעה הראשונה שלו בתורה ומשם ללמוד על כל היתר, כי "הכל הולך אחר הפתיחה". ובכן, הפעם הראשונה שהפועל הזה פותח פנייה אל נברא היא בפסוק הבא [בראשית ג']: [ט] וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. היה זה לאחר חטא עץ הדעת, האדם ידע שחטא והתחבא, התבייש להיראות בפני בוראו. קצת מוזר לחשוב שניסה להתחבא מפני ה', אבל הקריאה ומה שבא בעקבותיה הבהירו לו שעם הקב"ה לא משחקים מחבואים, שעליו לקחת אחריות על מה שעשה.

קריאת כיוון

עד כאן מדובר בשתי קריאות, אומנם שונות מאוד זו מזו ברקען וממילא גם במה שנמשך מהן, אבל שתי הקריאות הנ"ל הן גלויות וגם נצחיות. ולא רק משום שהתורה כולה היא נצחית; גם בפשט זה כך, כי הקריאות הנ"ל מכוונות אל נשמות כלליות - אל האדם הראשון, אבי האנושות כולה, ואל משה רבינו, המנהיג הנצחי של עם ישראל. לפיכך ברור שאל כל אדם, ובטח אל כל יהודי, מופנות קריאות אלו. אלא מכיוון שלצערנו, אנחנו לא כלים לשמוע את קול הקריאה באופן ישיר, לובשת הקריאה הזאת צורות שונות ואפילו משונות, ואנחנו צריכים להתבונן היטב ולחפש את המסרים. כמובן, הבסיס הוא מה שהתורה מספרת לנו בפירוש, אבל על הבסיס הזה אנחנו צריכים לבנות את הבניין הפרטי שלנו, בהתאם לנסיבות החיים המשתנות. כי הקריאה אֶל-מֹשֶׁה ממשיכה להדהד אלינו תמיד.

קריאה למוּדעוּת

משה מכונה "רעיא מהימנא" שזה בעברית 'הרועה הנאמן' וגם 'רועה האמונה'. הוא זה שהנחיל לנו את היכולת להוריד את האמונה - שמצד עצמה היא למעלה מהשכל - למדרגה של הבנה בשכל, להפוך אותה למודעות. כי מה שמאפיין את עבודתו של משה היא החתירה המתמדת למודעות עמוקה יותר ויותר. הרי לא מזמן קראנו שמשה מבקש מה' [שמות ל"ג]: [יג] וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ; צריך לשים לב שהבקשה הזאת הייתה לאחר מעמד הר סיני ולאחר שבזכות תחנוניו ה' סלח לנו על חטא העגל. כלומר, אחרי מעמד ומצב של שיא הקרבה לכאורה, משה אינו מסתפק בגבהים שכבר זכה להם, והוא מבקש מהקב"ה שייתן לו יותר ידיעת ה'. ובשביל מה זה טוב - לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. והרי באותה הזדמנות הוא ביקש גם עבורנו: וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.

קריאה להתקרב

ה' נענה לבקשה של משה. גם כשביקש עבורנו. אומנם אנחנו לא כל כך חווים את זה, אבל מני אז יש גם לנו את היכולת לדעת את ה', להגיע למודעות אלוקית כזו שתאפשר לנו לזהות את הקריאה הנצחית ואת המסר שהיא משמיעה לנו. העובדה היא שזה לא ממש קורה לנו, שאנחנו לא באמת זוכים למודעת אלוקית גבוהה, והשאלה היא מה חסר, מה אנחנו צריכים לעשות כדי לזכות למודעות כזאת? ובכן, הפסוק השני בפרשה ובספר מציע לנו את המרשם: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. כשאדם רוצה להתקרב לריבונו של עולם, עליו לצמצם - עד לביטול מוחלט - את הנטיות הטבעיות, הבהמיות שלו. ולא משנה אם מדובר בכוח פיזי בולט, כמו טבעו של השור, בטבע של עזות כמו של עז או בטבע של הכנעה כמו הכבש. כל נטייה טבעית צריכים לשעבד לעבודתו יתברך.

קריאה לביטול האגו

בסוף הפרשה הקודמת, פרשת פקודי, מסופר על השלמת המשימה של הקמת המשכן: ...וַיְכַל מֹשֶׁה, אֶת-הַמְּלָאכָה. בלי ההתערבות של משה, המשכן היה סתם אוהל, אבל הוא אישית הקימוֹ ומיד ראו כולם את התוצאה: [לד] וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. היינו מצפים שירגיש חופשי להיכנס למשכן שהקים, שהרי לכאורה רק בזכותו נגלה שם כבוד ה', אבל הוא עצמו הרגיש והגיב אחרת: [לה] וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. מבחינתו, ברגע שמתגלה כבוד ה' הוא שומר מרחק, לא חושב שיש לו זכות להתקרב למקום התגלות הקדושה. עד שה' קורא לו, וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה. וגם בשלב הזה הוא "לא מבין מה רוצים ממנו" ומבקש לכתוב: וַיִּקָּר אֶל-מֹשֶׁה. ה' מתעקש שזו קריאה ולא מקרה, אז משה מתפשר וכותב את ה-א' של ויקרא יותר קטנה.

מידת הביטול

כתוב שככל שהאדם קרוב אל ה' באמת, כך הוא מרגיש קטן יותר. הראשון שממחיש זאת הוא אברהם אבינו, שהרי כך הוא מתבטא [בראשית י"ח]: [כז] וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-ה', וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. ואחריו, נכדו יעקב אומר בתפילתו [בראשית ל"ב]: [יא] קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. אפשר להמשיך ביוסף שמקפיד להזכיר שוב ושוב ש"זה לא אני (שפותר חלום למשל) בִּלְעָדָי: אֱלֹקִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה. אבל דומה שאין צורך, הרעיון מובן. בעצם, כל דמויות המופת בעם ישראל, ויש רבים כאלה כידוע, התאפיינו במידת הביטול. כי רק כך אפשר להתקרב לה' באמת והקרבה הזאת היא המופת של האדם. ועולה על כולם משה רבינו, שעליו מעידה התורה [במדבר י"ב]: [ג] וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

לקרוא את האירועים

אמרנו שקריאת ה' אלינו היא נצחית; אומנם תוכנה משתנה בהתאם לנסיבות, אבל כל הזמן הוא קורא לנו. בכל דור יש כאלה שמצליחים לזהות את תוכן הקריאה, וזאת משום שהם מכוונים את לבם להאזין לה. כלומר, הם מתבטלים אל הרצון העליון ובכך מכשירים את עצמם לקלוט את המסרים. כאמור, המסרים האלה אינם מילוליים בהכרח, הם עשויים להתלבש באירועים כאלה ואחרים, אירועים החושפים בפנינו את ההנהגה האלוקית ותפקידנו הוא להבין אותם נכון, להפנים את המסר ולפעול בהתאם. הנה למשל מה שאומר הנביא ישעיהו [פרק נ']: [ב] מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה--הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם-אֵין-בִּי כֹחַ לְהַצִּיל; המצב שלכם עגום ביותר ואתם מחפשים פתרונות, רעיונות יצירתיים שיחלצו אתכם מן המיצר; מה קרה, מדוע לא פונים אלי? חושבים שאין בכוחי לעזור לכם?

זה לא סתם מקרה

אתם טוענים שלא שומעים אותי, לא רואים, ולכן לא מבינים מה נדרש מכם? התבוננו סביבכם ותראו: הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם, וְתָמֹת בַּצָּמָא. מה נדמה לכם, שכל המהפכות שמתחוללות בעולם, זה סתם כי בא להם לעשות שינוי? ומזג האוויר, גם הוא החליט להשתגע סתם כי בא לו? אתם לא מבינים שאני מחולל את כל אלה לטובתכם? שבאירועים האלה אני קורא לכם להתייחס אלי, לפנות אלי בבקשת עזרה? מסכן הנביא שהשמיע את הדברים האלה. הוא פתח בשאלה: [א] (כֹּה אָמַר ה') אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ, אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ; הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם, וּבְפִשְׁעֵיכֶם, שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם: אתם טוענים שה' עזב אתכם ומביאים ראיה מהצרות שפקדו אתכם, אבל צרות, כמו כל אירוע בחיים, הן רק תוצאה של בחירות לא נכונות ומעשים לא טובים שנבחרו ונעשו בעבר הקרוב או הרחוק יותר.

הקריאה עדיין מהדהדת

אז היום, למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה אחרי שהשמיע הנביא ישעיהו את הנבואה הנ"ל ויותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אחרי הקריאה למשה בפרשת השבוע, הדברים נוגעים לנו ממש כאילו נאמרו היום. אלא שלמרבה הצער, גם לדברי אזהרה שנאמרו בדורנו ונאמרים היום, אנחנו לא נוטים להקשיב. בטוחים שאנחנו יודעים יותר טוב ממשה רבינו ומישעיהו הנביא שאמרו את דבריהם לפני אלפי שנים ולא הכירו את הכוחות המניעים של העולם המודרני. ואין טעות גדולה מזו. אגב, זו הייתה גם טעותו של המן, שעליו אולי נדבר קצת בשבוע הבא. כי טבע העולם לא השתנה, הקב"ה בוודאי שלא השתנה וגם בקשר שבינו ובינינו לא חל שום שינוי. השנוי היחיד הוא זה שאנחנו אמורים לחולל בתוכנו פנימה, ביחסנו אל הקב"ה; להתחיל להתייחס אליו סוף-סוף, להאזין לקריאה הנצחית.