הָאָדָם
יְצִיר הָאֱלֹהִים וְהוּא יוֹצֵר
אֶת אֲשֶׁר זוֹרֵעַ הוּא קוֹצֵר
וּשְׁלֹושָה שׁוּתָפִים יוֹצְרָיו
אָבִיו וְאִמּוֹ וְהָאֵל יַחְדָיו

נִבְדַּל מִן הַבְּהֵמָה כַּאֲמוּר
בַּהִגָּיוֹן בַּחֲשִׁיבָה וּבַדִּבּוּר
הוּא מוֹבִיל וְאֵינֶנּוּ מוּבַל
בְּמַעֲשָׂיו מֵהַבְּהֶמָה נִבְדַּל

יֵשׁ שֹׁנִי בַּתְּכוּנָה וּבַתְּבוּנָה
בֵין אָדָם לְאָדָם בָּאֱמוּנָה
וְאֵין שׁוֹנִי בְּלִהְיוֹת אָדָם
נותן חַיּים וְלֹא שׁוֹפֵךְ דָּם
פָּשׁוּט לִהְיוֹת אָדָם
לָאִשָּׁה כי תַזְרִיעֵ לְהָרִיעַ
וּלְכֹחַ סִבְלָהּ יֵשׁ לְהֵצְדִּיעַ
וּפָשׁוּט תּוֹדָה לְהֵבִּיעַ

המילה מצווה מסיני

על מצות המילה שבה מדובר בפתח כי תזריע נתעכב. יען כי הרמב"ם בפרוש המשנה התייחס למצוות מן התורה, אשר יש המייחסים אותם למנהגים עתיקים הקשורים לאירועים שהיו ונהיו מנהג מחייב, הרמב"ם בהתייחסו למשנה העוסקת בגיד הנשה, שיש הסבורים כי נאסר עקב האירוע שהיה ליעקב אבינו בהיאבקו במלאך אלוהים.

וגם לגבי המילה שאברהם אבינו עשה אותה לראשונה היה הראשון שעשה זאת והתייחס גם לשאלת אבר מן החי בימי נֹחַ. ואומר הרמב"ם על מצוות הן מצוות תורה מסיני שנאמר: "אתה הָרְאֵיתָ לדעת" (דברים ד/לה), אם לא נאמר כך וניחס את המצוות שמקורם בארועים שבהם נעשו: לְנֹחַ, לאברהם וליעקב אנו מוציאים אותן מתרי"ג המצוות (מ-שס"ה גידים ו-רמ"ח אברים) כי אם אז אין לנו תרי"ג מצוות (613) אלא רק תר"י מצוות (610).

ובחוזרנו אל ראשית הפרשה שם נאנר: אישה כי תזריע וילדה זכר ... וביום השמיני ימל בשר עָרְלָתוֹ.(יב ב). יוצא איפא כי המילה מן התורה. אם נתיחס אליה כאל מנהג אבות הרי אפשר גם להתעלם ממנה או לשנותה. והרי בכל הנוגע למצוות עשה ומצוות לא תעשה, אין אנו רשאים להוסיף עליהן או להחסיר מהן. צריך לזכור כי המצוות מכסות את כל שטחי החיים, כולל כל ההתפתחות הטכנית.

אם נעמיק חשוב לא נדחה המצוות בציניות "עזוב" אותי מדברים שעבר עליהם הכלח, כי הן מלוות את האדם מלידתו עד מותו, בגדילתו בלימוד שלומד ובדעת שקונה ובתחומי הבלתי נודע שחוקר. לכן חז"ל הפכו בה והפכו בה ולא היתרו שם שדה שלא נחרש.

הָרוּחַ והמציאות

המושג רוח האדם, הכונה לרוח שבגוף האדם ולא לרוח ערטילאית שבאויר העולם במובן הרוחני. זה ההבדל בין היהודות לנצרות.

ביהדות אין הרוח עומדת בפני עצמה, אלא היא חלק מן האדם: תצא רוחו ישוב לאדמתו, הכונה לרוחו שבגופו כשנאמר: וַיִּיצֶר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה (בראשית ב/ז) כאשר רוח ה' מרחפת על פני המים, אין זו אלא רוח האדם רחפה שם, ואלוהים נְטָלָהּ וּשְׁתָלָהּ בגופו של אדם, לכן בצאת רוחו של האדם ממנו אובדים עשתונותיו ושב לעפר ממנו נוצר-האדם הראשון. המדרש בשאלה זו אומר כי הקב"ה יצר את היתוש והשלשול והחיה והבהמה בטרם יצר האדם, זאת לומר לאדם אל תתנשא ואל תאמר אני ואפסי אין.

כי הרי יַתּוּשׁ קְדָמְךָ, לאט לך. ולענייננו נוכל לְדַמּוֹת את האדם לזרע השדה, כאשר הזרע הראשון נזרע והצמיח צמח, הוא הוציא זרעים שהושמו באדמה ושוב צמחו מהם צמחים שאף כל אחד מהם נזרע והצמיח והוציא זרעים, לעתים דומים זה לזה ולעתים שונים זה מזה. אין מדובר בדבר ערטילאי, כך שמשנוצר האדם על-ידי הקב"ה מן האדמה הוא הזריע זרע, ומזרעו נולדו בניו בני אדם שהפיקו זרעים מהם התפתחה האנושות.

לכן זרע האדם כזרע השדה, יש וזרע השדה משובח ויש שהוא פגום. החכמים -המלומדים עושים הכל כדי להשביח את הזן, קרי הזרע הפגום . כאמור כמו הצמח גם האדם לא כל הזרעים שממנו צמחו או נולדו בני אדם היו שווים ומשובחים. מכאן חכמינו קבעו כללים להגדיר את הטוב והרע, המשובח והפגום, נצטווינו שאת הפגום לא להשליכו, אלא להשביחו. לא בכדי התורה ניתנה לאדם עצמו שאמר (ישראל) נעשה ונשמע ולא נתנה הקב'ה לנפש האדם. גם אם ישראל אומר נשמע ונעשה, אין הוא יכול לותר על התורה בבחינת תורת החיים.

נגע צרעה באדם ובסביבתו

מיד לאחר סיום הפסוקים העוסקים באישה שמזריעה וילדת בן או בת, מביאה התורה את הכללים איך על היולדת להתנהג לאחר שהיא יולדת, עד אשר תִּפָּסֵק נִדָּתָהּ וֻדְוּתָהּ - (חָלְיָהּ) ותשוב להיות כפי שהייתה בטרם לידתה. זה נשמע במושגי ימינו כנושא רפואי. אלא שכאן הדבר מכוון לאיסור המגע עם זולתה - ובעלה, למעט מגעה עם הַיִּלּוֹד שנצמד אליה באין חשש פן יִטְמָא.

איסור זה כמו שנאמר בשיר השירים על התורה: "סוגה בשושנים" (מעין גדר –סיג) כי הַסִּיַג יש בו די למנוע מיצריו של הגבר כלפי אשתו, אחרי לידתה. והנה מיד לאחר פרשת הלידה וההינזרות ממגע, מתחילה הפרשה לדון במחלות העור הידועות בכינוי צרעת. גם כאן למעשה מדובר במניעת מגע בין החולה לבין זולתו כדי למנוע התפשטות המחלה בתוך המחנה כי הרי מדובר במחלה מדבקת. הענין הוא בתפקודו של אהרן כהן גדול ובתפקוד בניו הכהנים שהוטל עליהם למנוע ההדבקות במחנה, אין הכונה שימלאו תפקיד רופא, הכונה היא נקיטת צעדי מניעה מניעה לטובת יתר אנשי המחנה.

הכהן הגדול הוסמך להחליט על בידודו של הנגוע מיתר אנשי המחנה עד שיחלים. זה לא קל לאיש המבודד מסביבתו. דבר אחר, חז"ל יחסו לצרעת גם משמעות פסיכולוגית, כמחלה נפשית. בפרשת בהעלותך בספר דברים מסופר על מרים כך: והנה מרים מְצֹרַעַת כַּשָּׂלֶג.(שם יב/') מדוע חלתה מרים במחלת עור, מפני שדברה על אחיה ואשתו מאחורי גבו שזה גובל ברכילות שנאמר: ותדבר מרים ואהרן במשה על אֹדוֹת האישה הַכֻּשִׂית אשר לקח, כי אישה כֻּשִׁית לקח.(יב/א) והנה ענונותו של משה מתגלה שוב בתגובתו על התנהגות אחותו מרים, הוא פנה לקב"ה ואמר: אל נא רפא נא לה.(יב/יג).

המחלה הזאת ידועה גם בתקופה שלאחר המדבר. הפסיכולוגים בטפלם באלרגיה, סבורים כי יש ומקורה גם בחשיבה וברגש. למשל כשאדם חושב שדבר מה מגרד לו בראש או בגוף, הוא מתחיל לגרד, אף על-פי שאם לא היה חושב על כך לא היה רואה כל צורך לגרד ולפגוע בעורו. לא בכדי דובר על טהרת הגוף בתרופות בצד טהרת הנפש בטיהור החשיבה. לא נדיר למצוא בימינו כמו אז, אדם בריא בגופו, אך מֻשְחַת בנפשו.

ברית המילה והטהרה

כבר אמרתי פעם כי המוסלמים דוברי ערבית קוראים לברית המילה טְהוּר (طهور) כלומר טָהֳרָה, דוקא לאבר בגוף האדם שנטמא לרוב.

התורה באה וקובעת כללים לטהר אבר זה והרי בתקופתנו יודעים אנו כי זה אחד ממעבירי נגע ומחלה על כל צורותיה, לרבות מחלות קטלניות לגופו של זולתו. לכן הפרשה עוברת מהמאמר הזה: אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא, וממשיך הכתוב: וביום השמיני ימל בשר ערלתו.(יב/ג) כלומר עוברת מסוגית ברית המילה לנושא הצרעת וְלַצֹּרֶךְ בהימנעות ממגע עם הזולת.

כריתת הָעָרְלָה, הִנָּה אקט חיוני וחשוב לאדם. ברור גם אלה המתנגדים לקים מצווה מן התורה פוגעים לא רק באושיות עמנו, אלא גם מונעים אקט טהרה חיוני. ובימינו ההיגיינה שמקפידים בשמירה על קיומה, שומרת על חברה בריאה לרוב בעוד בארצות מסוימות, איננה נשמרת והתמותה שם רבה ותוחלת החיים קצרה ביותר. לפיכך מוזהרים בני ישראל בכך שנאמר: וְהִזַּרְתֵם את בני ישראל מִטֻּמְאֲתָם ולא ימותו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם.(טו/לא). לא רק את משכן האלוהים אלא משכן כל אחד ואחד מאתנו. הפרשות שמיני ותזריע ולאחר מכן מצורע מכילות את השמירה הטהרה.

בִּשְׁמִינִי הֻזְהַרְנוּ לְבַל נֹאכַל שֶׁרֶץ
וְתַזְרִיעַ לִמְּדַתְנוּ לִנְהוֹג בדֶּרֶךְ אֶרֶץ
וּבִשְׁמִינִי הַכְּהֻנָּה וּלְחִזּוּק הָאֱמוּנָה
וּלְקַיְמָן בִּתְבוּנָה וַהֲפּיכָתַן לִתְכוּנָה
וּבִפְרָשַׁת תַּזְרִיעַ הֻזְהַרְנוּ בְמַפְגִּיעַ
הַזְהֵר וְּהַתְרִיעַ פֶּן הַצָּרַעַת תּוֹפִיעַ
וְנַחֲזוֹר לַתְּחִילָה אֶל מִצְוַת הַמִּילָה
בַּל נִנְהַג חֲלִילָה בַּמִּילָה בִּשְׁלִילָה
לָדַעַת לְכַבֵּד חוֹק מִילָה אֵין לִמְחוֹק
וְלֹא לְדַבֵּר סָרָה בְּחוֹבַת הַטָהֳרָה
לַסָּרָה אֵין כַּפָּרָה הִיא פֶּתַח לְצָרָה
אַף פָּרָה אֲדֻמָּה לֹא תְּטַהֲרָה