משפט הולילנד ייגמר בבית המשפט העליון. אהוד אולמרט לבטח יערער על הרשעתו, סביר להניח שכמותו יעשו רוב אם לא כל יתר המורשעים. המדינה תצטרך לשקול האם לערער על הזיכויים, שהם מחמת הספק ואפילו הספק הקל. אך כבר עכשיו ניתן לומר, כי קלושים הסיכויים שהתוצאה תתהפך באופן משמעותי.

השופט דוד רוזן טווה מארג לתפארת של ראיות והתרשמות מעדים – ובאלו ערכאת הערעור כמעט לעולם אינה מתערבת. האמירות החשובות ביותר בנוגע לשמואל דכנר היו, שלצד השקרים הברורים שלו – רוב הסתירות בדבריו היו תוצאה של טעויות אנוש סבירות. זו התרשמות מובהקת, המבוססת על 67 ישיבות בהן ראה רוזן את דכנר במשך חמש שעות כל פעם ממרחק של שני מטרים. ההרשעות מבוססות בראש ובראשונה על מסמכים שאין חולק על אמיתותם ועל אמרות הנאשמים עצמם, וגם לזה לא צפוי בית המשפט העליון לצלול.

אז מה כן? שתי סוגיות משפטיות עיקריות יוכלו לעלות בערעור. אולמרט, אלי שמחיוף, אברהם פיינר ודני דנקנר יוכלו לטעון נגד ההסתמכות על דכנר לאחר שסניגוריהם לא חקרו אותו בחקירה נגדית. אבל רוזן סגר גם את הפינה הזאת, כאשר הבהיר שבנוגע לנאשמים אלו – דכנר אינו מהווה ראיה אלא רק ביסוס מסוים לראיות אחרות. דנקנר יוכל לצאת נגד הקביעה התקדימית לפיה העסקת מאכער פירושה מתן שוחד – אבל רוזן קבע שניתן להרשיע אותו גם בלי הקביעה הזאת, רק על סמך סכומי העתק הבלתי-מוסברים שנתן למאיר רבין. מכאן החשיבות העצומה של פסק הדין: סביר להניח שהוא ייוותר על-כנו.

שתי נקודות נוספות לגבי הרשעתו של אולמרט. האחת: כפי שהיה ברור, הפרשה המרכזית היא חצי מיליון השקלים שנתן דכנר ליוסי אולמרט. כאן הייתה להגנה טענה מעניינת: הרשומות המוסדיות – חשבונות הבנק של דכנר – אינן מגלות שום עקבות לאותם צ'קים, אז לא משנה מה יוסי אמר, וצריך לקבוע שהכסף לא ניתן. רוזן לא התמודד במישרין עם הטענה הזאת, כי אפשר לטעון גם את ההפך: ברגע שיוסי אמר שהוא קיבל את הכסף, ממש לא משנה איך בדיוק זה היה. זוהי בהחלט נקודה שניתן להעלות בערעור, אם כי גם כאן מדובר בממצאי עובדה.

השנייה: עו"ד רועי בלכר יוצא מצולק מהכרעת הדין. רוזן טורח לציין כמה פעמים, שבלכר לא חקר את שולה זקן על פרט זה או אחר, שהוא לא הביא עדים שיכלו לבסס את טענות ההגנה, ובאופן כללי מדגיש את הטעויות שלו. נכון שדברים דומים נאמרים גם לגבי כמה מהסניגורים האחרים, אך הרושם שלי מקריאת פסק הדין הוא, שבלכר חוטף יותר מהאחרים. תוסיפו לזה את המהלכים שביצע בשבועות האחרונים סביב הסדר הטיעון עם זקן, ותסיקו שאם יש מישהו שתיק הדגל שלו קרס – הוא מצוי הפעם, לפחות בשלב זה, בספסלי ההגנה.

כאמור, רוזן קובע בצורה תקדימית, כי מי שמעסיק מאכער מול עובדי ציבור או נבחרי ציבור – נותן בכך שוחד. הסעיף הזה קיים מזמן בחוק העונשין, אך לא הופעל. חשוב מאוד שהנושא יובא לפתחו של בית המשפט העליון, וחשוב עוד יותר מבחינה ציבורית שיינתן גיבוי כזה או אחר לגישה הזאת. כפי שרוזן אומר בצדק, מדובר בהשחתה של השירות הציבורי ובמתן יתרונות לבעלי ממון, שיכולים להפעיל את מי שכישוריהם מתמצים בקשריהם. רוזן גם הציע לתקן את החוק, כך שמאכערים יוכפפו לאותם כללים החלים על לוביסטים; בואו נראה אם יימצא מי שירים את הכפפה.

זה מוביל אותנו במישרין לדני דנקנר, שלא תפס הרבה תשומת לב במשפט הולילנד, אך מי שעניינו בהחלט צריך לעורר דאגה. כמו בתיק בו הורשע בנוגע למעשיו כיו"ר בנק הפועלים, גם התיק בו הורשע בנוגע למעשיו כיו"ר תעשיות מלח חושף התנהלות בעייתית ומדאיגה ביותר. דנקנר ניהל את שתי החברות כאילו מדובר באחוזתו הפרטית, תוך התעלמות מנוהלי בקרה בסיסיים, ומה שחמור עוד יותר – תוך ביצוע עבירות פליליות מתמשכות.

תעשיות מלח, כדאי להזכיר, הייתה באותה עת שותפה בגרעין השליטה בבנק הפועלים ודנקנר היה במקביל סגן יו"ר הבנק. כל זה לא הפריע לו לשכור שורה של מאכערים, כדי שיעשו עבורו עבודה מלוכלכת ובלתי חוקית במסדרונות השלטון. רוזן אומר די במפורש, שגם מיכה גולדמן, אריה דרעי ואברהם נתן – כמו מאיר רבין – נשכרו כדי לבצע פעולות שחוקיותן מוטלת בספק. כן, כן, אותו דרעי שהיום עומד בראש ש"ס.

מה שמטריד אותי במיוחד הוא, כיצד התאפשרה פעילות כזו בצמרת של הבנק הגדול ביותר בישראל באותה עת. איך יכול להיות, שלמרות הרגולציה הקפדנית ואף החונקת של בנק ישראל, עמד עבריין סדרתי בראש אותו בנק. איך יכול להיות, שאף אחד מגורמי הבקרה הפנימית בבנק הפועלים לא עלה על הצורה בה דנקנר מתנהל. ושאלת השאלות: האם זה לא יכול לקרות שוב?

את אותה שאלה חייבים כמובן לשאול גם בהקשר הרחב של פרשת הולילנד. הרי הפרויקט הזה אינו היחיד שעצם קיומו מעורר תהיות. בשבוע שעבר הצבעתי על הסינמה סיטי בירושלים כדוגמה עכשווית למיזם בנייה שעצם מיקומו מחייב לבדוק מי ומדוע אישר את הקמתו. ויש כמובן עוד רבים כאלה: מגדל פה, דירות פאר שם, הקלות פה, הטבות שם. האם עלינו להניח, בניגוד לכל חוקי הסבירות וההיגיון, שרק בהולילנד התגלגלו מיליונים של שוחד? שהשחיתות קיימת רק בפרויקט אחד, בו היה למנהל יחיד אינטרס אישי לחשוף אותה? סביר להניח שלא. אלא שטיבן של עבירות שוחד, שקשה עד בלתי אפשרי לחשוף אותן.

כאן אולי שווה לחשוב על גישה מהפכנית, הלקוחה מן המשפט העברי. ההלכה קובעת ענישה רק למקבל השוחד ולא למי שנותן אותו, כדי שלמשלם יהיה תמריץ לחזור בתשובה ולחשוף את המושחת המקבל. החוק הפלילי שלנו גם הוא מבחין בין השניים, אם כי רק באופן יחסי: העונש המירבי למקבל הוא עשר שנות מאסר, ולנותן – שבע שנים. דומה שיש מקום לשקול, אפילו לתקופה מוגבלת, הליך גילוי מרצון בתחום השוחד: מי שיתוודה על מתן שוחד ויספק ראיות מספיקות – יקבל חנינה. שווה לעשות את זה כדי לנקות את השירות הציבורי, אפילו באופן חלקי וזמני.

התביעה במשפט הולילנד רשמה הישג מרשים מאוד, בתנאים קשים מאוד. היה לה עסק עם עד מדינה בעייתי מאין כמותו, כאשר כבר ביום הראשון למשפט נאלצה להודיע שיומניו מפוברקים בחלקם ולא תוכל להשתמש בהם. אחר כך אותו עד הלך לעולמו, היה עליה להיערך מחדש ולהרשיע נאשמים בלא להסתמך עליו.

שישה עורכי דין התמודדו מול למעלה מ-40 סניגורים, רובם מהשורה הראשונה וחלקם ממשרדים גדולים ועתירי משאבים; לאהוד אולמרט ולדני דנקנר היו – לכל אחד – סניגורים כמספר התובעים. אנשי הפרקליטות עבדו כמעט מסביב לשעון, כאשר עליהם להכין את העדים ואת הראיות בנוגע ל-16 נאשמים בעת ובעונה אחת. ובסוף – הם ניצחו. ואלה שמות: ליאת בן-ארי שווקי, יוני תדמור, אתי בן-דור, ירון גולומב, אביבה חפץ-נוימן, עודד קם.

דוד רוזן פתח את ישיבת הכרעת הדין במשפטים הבאים, וכמי שליווה את המשפט לכל אורכו – אני יכול להעיד שהם מוצדקים לחלוטין:

"זה לא מקובל, אבל אני חייב לומר תודה לאיש המיוחד שמלווה אותנו מתחילת הדרך, לעופר. ועוד כמה מילים שלא מקובל ולא נכון לעשות, בטח לא בשיטה שלי, זה לתת ציונים לצדדים ולכן גם אני לא נותן אף פעם ציונים לצדדים, בטח לא בהכרעת הדין, אבל כאן אחרי שנה וחצי, אני חייב. אז קודם כל לתביעה, שגילתה מקצועיות לעילא, הגינות, פתיחות, מידתיות, ועל כך שהייתם כל כך קשובים. אני לא רואה צוות תביעה אחר שהיה הולך לקראתי כפי שאתם הלכתם, ויכול להיות שיש לזה גם מחיר. אני מאמין שלא. ולולא הייתם הולכים איתי, אין לי ספק שהיינו היום בעיצומה של פרשת התביעה, כשבסופו של דבר התוצאה לא הייתה שונה, להערכתי.

"ועכשיו להגנה. אני ידעתי מראש שאני זכיתי בליגה הלאומית, לכן לא הופתעתי לא מהרמה, לא מהמיומנות הרבה, מהניהול הנינוח של המשפט, וגם אם היו התרגזויות פה ושם, הן באמת לא היו רציניות. אני יכול לומר שיש טובים כמותכם, אין טובים מכם. התרומה שלכם לנאשמים ולמשפט הייתה רבה ומשמעותית ביותר".