ככה לא בונים חומה

פרט האישום המרכזי בו הואשם אולמרט התייחס להעברת סך 500,000 ש"ח מעד המדינה דכנר לאחיו יוסי אולמרט. סנגוריו של אולמרט ומליצי היושר שלו מעלים לאחר מתן פסק הדין את הטענה, הנכונה כשלעצמה, שבפני בית המשפט לא הוצגו ההמחאות ולא דפי חשבון בנק שמהם ניתן ללמוד שהעברות כספים כאלו אכן התקיימו.

התמיהה הראשונה שהתעוררה בי עם העלאת הטענה הייתה שההגנה לא התנגדה לקבילותה של עדות דכנר ועדות יוסי אולמרט עצמו. במצב דברים זה מתבקשת לפחות התנגדות על בסיס כלל "הראיה הטובה ביותר". אין משמעו הדברים שההתנגדות הייתה בהכרח מתקבלת אבל העלאתה הייתה מחייבת את בית המשפט להתמודד עם הטענה.

הטענה בפשטות היא שעד המדינה ויוסי אולמרט בחקירה המשטרתית העידו על תוכנם של מסמכים [המחאות-העברות בנקאיות, שמטיבן הן מתועדות] ואין לקבל עדות משנית על תוכן המסמכים ללא הצגת ההמחאות עצמן, או אפילו ראיות משניות מהימנות, או הצגת ראיה שלא ניתן להציג את המסמכים, הואיל ואינם קיימים יותר. בהיעדר התנגדות לקבילות עדותו של עד המדינה ושל יוסי אולמרט עצמו בנקודה זו השאלה היחידה היא שאלת משקל העדות. הכלל בשיטה שלנו הוא שאי התנגדות לקבילות ראיה מכשירה אותה מבחינת קבילותה ונותרת רק שאלת משקלה.

בית המשפט ביסס את הקביעה שיוסי אולמרט אכן קיבל מעד המדינה כספים בסכום משמעותי על תמליל חקירתו של יוסי אולמרט שבה אישר כי קיבל מדכנר סכומים גבוהים. גם בבית המשפט יוסי אולמרט לא התכחש לגמרי להודעה ולהעברת הכספים ולא טען ששיקר בחקירה אלא רק "לא הובן" ונקט בעמדה של אם לא תראו לי שיק אז לא קיבלתי.

זו עמדה מתחמקת ורשאי היה בית המשפט להעדיף עליה את הודעתו מחוץ לכותלי בית המשפט[על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות]יתכן מאוד שכלל לא היה צורך בשימוש בסעיף 10א מאחר שבעצם יוסי אולמרט לא הכחיש שאמר אמת בחקירה.

מבחינת הדין כל שנדרש להודעתו של יוסי אולמרט [שהתקבלה כראיה] היה דבר מה נוסף וזה נמצא למכביר בהודעתו של אברהם נתן שהיה עד לפגישה בין עד המדינה ליוסי אולמרט וראה שהאחרון קיבל המחאה ואף דווח על תוכן הפגישה. גם כאן ניסה העד להתחמק מהודעתו במשטרה אך זו ראיה קבילה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות.

במילים פשוטות כלל לא היה צורך בעדותו של עד המדינה על-מנת לקבוע שעד המדינה העביר כספים ליוסי אולמרט, הודאתו של יוסי אולמרט בחקירה בקבלת הכספים בצירוף הודעתו של אברהם נתן סוגרת היטב את מעגל הראיות. הדרך היחידה להימלט ממעגל זה הייתה התנגדות לכל עדות על העברות כספים ללא הצגת אסמכתאות כתובות להעברות והתנגדות כזו לא הייתה על-פי פסק הדין. אני נזהר בנקודה זו שכן בפני אין את הפרוטוקולים המלאים.

תמיהה נוספת הייתה בעמדת ב"כ אולמרט ביחס להעברות הכספים. הוא לא אישר ולא הכחיש שהיו העברות, אלא הצהיר שאם היו אין אינן נוגעות לאהוד אולמרט ו[ע"מ 464 ] והנאשם לא היה מודע אליהן.

זו עמדה תמוהה מבחינת ניהול ההגנה שהרי הדבר העיקרי הנדרש הוא למנוע קביעה שהיו העברות כספים, שהרי אז נשמט כל הבסיס לאישום. יש לזכור כי בצד הכפירה מי שצריך להוכיח את העברת הכספים היא התביעה. הנאשם אינו צריך להוכיח דבר וכל שנדרש הוא כי יצהיר לא רק שלא ידוע לו אם היו העברות כאלו, אלא שהוא כופר לחלוטין בכך שהיו ודורש להציג ראיות ישירות.

מתקבל הרושם מפסק הדין שמרוב להיטות להתכחש לכל ידיעה על הקשר בין עד המדינה ליוסי אולמרט בחר הסנגור להרחיק את מרשו מהזירה בכלל. גישה זהירה יותר הייתה מבינה שאם יוכחו העברות כספים סביר מאוד כי בכך ייסגר המעגל ויקשה מאוד לטעון במקרה כזה לאי ידיעה. הצהרתו של סנגורו של אולמרט מתיישבת הרבה יותר עם העובדה שאולמרט סבור שאכן היו העברות כספים ואינו מתעמת במיוחד עם טענה זו, אלא מתחפר בעמדת "לא שמעתי לא ידעתי" ובכך יצרה ההגנה ללא צורך חיזוק ממשי לגרסת התביעה.

איני מבקש למתוח ביקורת על ההגנה ומעמדה של קורא אי-אפשר לנתח את שיקולי הסנגוריה [הגם שבית המשפט מותח בפסק הדין על מחדליה ביקורת קשה מאד]. אני מבקש רק לציין מספר תמיהות העולות מקריאת פסק הדין ולאזן בכך את מקהלת ידידי אולמרט (אני שמעתי את עו"ד רם כספי, יצחק לבני ואת רוני בר-און) הטוענת כי שאין כל ראיה שיוסי אולמרט קיבל מעד המדינה כספים בסכומים נכבדים.

היו די והותר ראיות לכך גם ללא צורך להיזקק לעדותו של עד המדינה ואם מישהו מבקש להאמין שמדובר במתן בסתר עליה לא שמע אולמרט מעולם-הרשות נתונה בידו. בית המשפט, לדעתי בצדק מלא, לא האמין לגרסת הבל זו.