ניצחון הרוח על החומר

ספרי שיריה של המשוררת אורית מרטון הם עדוּת לניצחון רוח חיים. זו שירה שיש בה גם עצב וגם שמחה, שירתה מעניקה משמעות לחיים גם למשברים הקשים ביותר. אורית מרטון פגועת מוח מלידתה ומרותקת לכיסא גלגלים. במשך ארבעים ושבע שנים היא מתבוננת בעולם ו"מצלמת" אותו - זמניו, פניו ומצביו - מגובה ישיבה. בספר החדש ארבעים ותשע מתמונות אלה. בכתיבתה היא מתעלה מעל נכותה וממריאה למחוזות השירה כמחוזות של מימוש זהותה.

לאחרונה אורית מרטון חוגגת הולדת ספר שירים חדש "מצלמה מגובה ישיבה".

כִּפְגוּעַת מֹחַ מִלֵּדָה, אֲנִי רְתוּקָה כָּל חַיַּי לְכִסֵּא גַּלְגַּלִים

בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעִים וְשֶׁבַע שָׁנִים אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בָּעוֹלָם

(זְמַנָּיו, פָּנָיו וּמַצָּבָיו (וּמְצַלֶּמֶת אוֹתוֹ מִגֹּבַהּ יְשִׁיבָה

הספר ראה אור בתמיכת המועצה של מפעל הפיס לתרבות ולאמנות במסגרת תמיכתם בפרסום ספרי שירה. את הספר הגישה לוועדה לתמיכה שושנה ויג, מוציאה לאור של הוצאת "פיוטית".

טיפוס אל הוויה חדשה

בשירתה בספרה החדש בונה המשוררת עולם חלופי. הספר מתאפיין בזווית ראייה אופטימית. היא צופה מנקודת המבט שלה על העולם ומוצאת חיוניות גם מזווית ראייה המבַדלת אותה מאלה שאינם מצלמים את העולם מזווית הראייה של כיסא הגלגלים.

בשיר "תלמיד למחול" מבטאת המשוררת את רצונה להיאחז בחיים, לרקוד את הכָּאן והעַכשיו והיא מוכנה לרקוד עד אובדן כל החושים. התפיסה הקיומית של אורית מרטון, חוויית החיים - היא ריקוד שצריך לרקוד עד אובדן החושים. היא תופסת בחושיה את העובדה שכדי לחוות צריך לחוות את האובדן.

תַּלְמִיד לְמָחוֹל

לִרְקֹד אֶת הַכָּאן, לִרְקֹד אֶת הָעַכְשָׁו
וּמַה שֶׁעָבַר מֵאָחוֹר נֶעֱזַב
לִרְקֹד עַד אָבְדָן כָּל הַחוּשִׁים
לִרְקֹד עַד שֶׁשְּׁנֵינוּ לֹא מַרְגִישִׁים
שֶׁבְּעוֹד רֶגַע הַלַּחַן יִדְעַךְ
וְגַם הָרִיקוּד הַזֶּה יִשָּׁכַח
נַעֲבֹר לְאַחֵר וְאִתּוֹ כְּמוּבָן
שׁוּב נִרְקֹד אֶת הָרֶגַע, נִרְקֹד אֶת הַכָּאן.
(עמ' 31)

חיי הדוברת בשיר "שישי" ( עמ' 23 ) מסַרטטים את המתח בין הקדושה והחולין, והיא מחכה בכל מאודה לבואה של הקדושה. השַבּת מסמלת את הרף הגבוה של הקדושה בחיים. יום שישי הוא יום הציפייה. ואפשר להתבונן בשיר באופן שונה: הדוברת מצפה לדמות נשית שתבוא אליה. את הספר הנוכחי ניתן גם להבין כספר שבו מנהלת המשוררת דיאלוג עם הנשים שמלוות אותה. כמי שזקוקה לליווי תמידי היא מבקשת מן הדמויות לא לעזוב אותה. הסיום "אני ממתינה לבואך" הוא פנייה של המשוררת אל האורחת שצריכה להגיע אליה, ואין זו רק פנייה רוחנית לשבת המלכה.

שִׁשִּׁי/ אורית מרטון

צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת שֶׁל יְמֵי הַחוֹל
הוֹפְכִים לְלֹבֶן רַךְ שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת
אִישׁ אִישׁ וְרִגְשׁוֹתָיו
אִישׁ אִישׁ וּקְדֻשָּׁתוֹ
פָּז מִשְׁתַּקֵּף בְּעֵינֵי הַנֵּרוֹת
וַאֲנִי מַמְתִּינָה לְבוֹאֵךְ עמ' 23 מצלמה מגובה ישיבה

המעבר בין העולמות השונים הוא גם מטמורפוזה של חילופי צבעים, תמורה מוחלטת בגוון של העולם שמגיע עם בוא הקדושה.

בימות החול יש מִנעַד רחב של צבעי הקשת. ססגוני, רבגוני, מפַתה. אך הדוברת השירית לא נופלת במלכודת של הצבע המסחרר, של הצבעים המתחלפים של הקשת. היא מצפה לצבע של הקדושה.

והצבע של הקדושה הוא לָבן:

צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת שֶׁל יְמֵי הַחוֹל
הוֹפְכִים לְלֹבֶן רַךְ שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת

כיוצרת מוּדעת הדוברת בשיר, שכל אדם רואה את העולם אחרת. והיא מוּדעת לכך שכל אדם רואה את החולין אחרת, רואה את הקדושה אחרת:

אִישׁ אִישׁ וְרִגְשׁוֹתָיו
אִישׁ אִישׁ וּקְדֻשָּׁתוֹ

למרות כל עושר הצבעים של החול, היא מצפה לשַבּת. שם הגוון הבולט הוא הלָבן, לבן של טוהר, של זוך.

ובנרות היא מזהה גוון נוסף:

פָּז מִשְׁתַּקֵּף בְּעֵינֵי הַנֵּרוֹת
וַאֲנִי מַמְתִּינָה לְבוֹאֵךְ
צבע פז, צבע זהב של מלכוּת מגיע עם השבת.
הנרות מעלים את הדוברת לממד של המלכוּת. אולי זהו הממד של היצירה, של השירה.
ולכן הסיום של השיר:
אֲנִי מַמְתִּינָה לְבוֹאֵךְ

לצאת אל האור

תפיסת עולמה האופטימית מופיעה בשיר "בור החיים" אם בתחילת השיר נדמה שהמשוררת שוקעת בתוך בור תלול מבלי יכולת להיחלץ מתוכו, הרי שסיומו של השיר מבטא את היכולת שטמונה בה. היא מגלה את כוחותיה, אותם כוחות שמחלצים אותה עם בוקר וחושפים אותה אל האור. הכתיבה בעבורה היא רפואה לכל תחלואיה בזכות השירים היא מצליחה להיחלץ לצאת מן הבור שאין סיכוי להיחלץ ממנו. קירותיו תלולים, והיא יכולה להם בזכות מה שהיא רואה. ושוב בסיום השיר פנייה אל הנשים שמלוות את אורית. "ואתן שחיכיתן ראיתן אותי". בספר זה אהבה לאותן נשים המכונות אימהות בלשונה של אורית מרטון כשכל אחת מהן משמשת עבורה כאם רוחנית. נשים שתומכות במשוררות ומכוונות אותה.

בּוֹר הַחַיִּים/ אורית מרטון

בּוֹר הַחַיִּים בּוֹ מָעַדְתִּי
הָיָה עָמֹק וְתָלוּל
בֹּקֶר בֹּקֶר יָצָאתִי לְטַפֵּס
עַל קִירוֹתָיו הַחֲלַקְלַקִּים
יָד אַחַר רֶגֶל, רֶגֶל אַחַר יָד
וּמִיָד
שָׁבָה וְנוֹפֶלֶת אֶל הַטִּין
הַמַּצְחִין
עַד בֹּקֶר אֶחָד הֵקַצְתִּי
עַל שְׂפָתוֹ שֶׁל הַבּוֹר
וְרָאִיתִי הַשֶּׁמֶשׁ וְרָאִיתִי הָאוֹר
וְאַתֶּן שֶׁחִכִּיתֶן רְאִיתֶן אוֹתִי


אפשר לראות בשיר זה שיר ארספואטי, כתיבתה של המשוררת משחררת אותה מן הבור העמוק שאליו נקלעה כשנולדה לתוך הגורל הזה. הפרסום והידיעה שמצאה דרך להתחדש מעניקה לה את התחושה שהשמש מאירה את דרכה.

הכוחות הפנימיים הגנוזים הם שמעניקים משמעות לחיים ומצילים מרגעים של אובדן.
השירים של אורית מרטון הם שירים של משוררת שהעניקה לנו משיריה, וזו הנתינה שלה לנו, והם גם מעניקים משמעות לחייה.