"הארורה הזאת! הבלתי נסבלת"

היא התנהגה באופן מעורר כבוד. זכתה להערכה. חריצותה ומסירותה: למופת היו. במוצאה הייתה מארצות-הברית, החזיקה בתואר PhD (דוקטורט), ובמעבדה למיקרוסקופיה אלקטרונית - ביולוגיה של התא - שבאוניברסיטת תל אביב אותה ניהל פרופסור ידוע שבהמשך גם מינו אותו לכהונת הרקטור, עסקה במחקר והדרכה. בנוסף סייעה בידיעת האנגלית שלה לכותבי המאמרים, ה-"Papers".

הכרתי אותה כשעשיתי במעבדה הנ"ל את העבודה שלי לתואר שני, וכשסיימתי ומחקרי גם התפרסם, בשל ההערכה ההדדית הרבה ששררה בינינו נשארתי עוד זמן מה לסייע לה במחקרה החדש, בו החלה.

נושא מחקרה - שעליו עבדנו משלב זה יחד - היה אצה (אצות כל הקבוצה: של ים ומים מתוקים ונמנות עם הפיטופלנקטון) בשם "פרידיניום" (Peridinium), אשר התרבתה באותה תקופה בכנרת ולכן מענק המחקר - Research grant - שקיבלה וממנו יכלה האוניברסיטה להמשיך ולהעסיק גם אותי.

נוסף על יכולת הפוטוסינתזה במין האצה 'שלנו', שמכיל כלורופיל ופרח פריחות אביביות חומות בכנרת, ראויה לציון עוד תכונה מרשימה, פוטוטאקסיס: ההימשכות לאור, ותנועה אליו בעזרת שוטונים - שכל פרט נושא שניים מהם - במים שבם האצה חיה. ואכן, חקרנו תכונה זו: ביזמתה וביזמתי ועל-פי תוכנית ששרטטנו, בנה נפח זכוכית באוניברסיטה ארלנמייר (בקבוק קוני; עשוי זכוכית שקופה עמידה לחום ומשמש כלי מעבדה), עם התמשכות אופקית דמוית-שרוול מאמצעו שהסתיימה בגולה.

היה מדהים, אחרי אינקובציה לילה שלם בארלנמייר הסטרילי שאלומת אור ממוקד וחזק כוונה לגולה שלו, לראות בבוקר כתם מעובה ירוק-כהה של כל תאי האצה(!) בשקערורית-הגולה, כשהמים בארלנמייר - שהיו קודם לכן עכורים וחומים! - זכים וצלולים.

עברו כמה שנים: אני כבר בבית הספר לרפואה. כן, ההסבה שעשיתי מביולוגיה אליה. הכיתה כולה: נמצאת באולם הרצאות, בית החולים הוא איכילוב, כשהקורס הוא רנטגנולוגיה והמרצה פרופסור שאת ראשו עוטרת רעמת שיער שיבה.

לפתע, תוך דבריו לסטודנטים שאותם הוא מלווה בהצבעה על צילומי רנטגן התלויים על תיבת הצפייה (Viewing box) המוארת באור ניאון לבן-חלבי, הדלת נפתחת לרווחה, וחש אליו לשולחן בלי אקדמות, בלי לבקש סליחה על ההפרעה, בלי להעיף ולו מבט אחד על הסטודנטים היושבים או לספור אותם, עמית. כשהוא עוצר בזאת - באחת! - את השיעור כולו ולא שם על המבטים שכולם מופנים אליו.

גם הוא מבוגר כמרצה שלנו, גם הוא עטור שיער שיבה. "המפלצת הזאת!" קרא והכריז בלי אקדמות (כבר אמרנו 'בלי אקדמות' או שזה חדש?) – מלים שאני זוכר, בוודאות וחיות, עד היום. לא כממתיק-סוד; לא כמסיח לפי תומו! בקול עז. "היא בלתי-נסבלת!" – קרא בקול, והמשיך ונקב בשמה (- המלא!): "ד"ר - - -". נדהמתי!

למרות שלא הראיתי סימן קל שבקלים, ואיש מהסטודנטים שאיתם ישבתי לא הבחין בכך. כך למדתי - בין החרפות והגידופים שהוא לא עצר בהם! - שהיא, העדינה, התרבותית, הישרה, שתענוג היה לעבוד איתה, לרוות מהידע הרב שלה, לשוחח איתה ולא רק בנושאי עבודה – עברה מאוניברסיטת תל אביב לבית החולים איכילוב שבתל אביב. לגבי "הארורה הזאת!", לא מתחייב על הדיוק, זהו הסיכום לכל הגידופים שהשמיע.

עשרות שנים חלפו מאז; כבר רציתי להגיד 'מאות'! אבל נזכרתי שאדם חי רק 120, לא דקה יותר. מדובר במקרה מובהק של הוצאת דיבה, של לשון הרע (לחוק איסור לשון הרע שני פנים: פן אזרחי ופן פלילי), של השמצה - פרועה! - בפרהסיה, אבל לא אני, שהעדפתי לשתוק ולכבוש פניי ולא להגביר עוד יותר את האש, גם לא איש מהכיתה, עשה משהו, היינו בסך הכול סטודנטים.

ובכל זאת... לא מש ממני עד היום הזיכרון הזה, שמיעתית וחזותית: השניים לבושים חלוק לבן כדרך צוות רפואי; פניו - של החודר הזה שהתעלם מהכיתה - כל הזמן מופנות למרצה, לא לכיתה שממשיכה לשבת דוממת, כשהמרצה בחיוך - בנועם! - כדרכו, וניכר מאוד כי שניהם מיודדים, מנסה להסות אותו ו/או להרגיעו או לפחות למתנו, אך ללא הועיל. ובמקביל, עולה בי דמותה אחרי ששנים, נפרדו דרכינו, ואני יודע שהייתה - ונשארה! - מהטובים שבינינו.

מה נותר לי אם כן אם לא להסתכל בה, לראות - שוב - כמה הופעתה ראויה ומכובדת בתמונת הפסטל שהעלתה הכול מחדש, כמה תכליתית ומלאה תקוות הייתה, כמה שכולנו היינו אז!