על "שקיפות" ו"חופש" באקדמיה

ב-21 ליולי האחרון, בהודעה לעיתונות לרגל ההחלטה להעביר עוד 2.5 מיליארד שקל למערכת ההשכלה הגבוהה, שיבחו יו"ר הוועדה לתכנון-ותקצוב של מערכת זו, פרופ' גרוסמן, ומנכ"ל הוועדה רו"ח ברלינסקי, את ה"שקיפות המלאה" של ההשכלה הגבוהה ושל האוניברסיטאות בישראל. אך אין מי שדרך במשעולי האקדמיה שלנו ולו רק חודש אחד, שלא יצחק צחוק רם למקרא הגוזמא הזו: כל התנהלות האקדמיה, על מוסדותיה, היא אפופת סודיות כבדה ופאתטית, במידה שאין לה אח ורע במוסדות בארץ ובעולם (אלא, אולי, הסינוד הקדוש ברומא). המדובר הוא כאמור, במנהלה המשקית והאקדמית, וכמו כן בדיונים בגורלם של אנשי הסגל וקידומם המקצועי.

"אין מי שלא יצחק", כתבתי, אך האתיקה של הכתיבה מחייבת אותי גם בניסיון של המחשה. אבל איך משקפים אי-שקיפות? - די קשה. ננסה, בכל-זאת, ובדוגמת המחשה אחת: לאוניברסיטאות, ככל גוף ציבורי גדול, יש מבקרים פנימיים. הבה נסתכל באתר האינטרנט של מוסד המבקר של אוניברסיטת תל-אביב: www.tau.ac.il/auditor

נלך אצל "תקנון המבקר" ונקרא סעיפים 32, 34 ו-39. ראשית, ככלל, הדוח השנתי של המבקר הוא סודי. אפילו ראשי מחלקות (אקדמיות ומנהליות), ודיקאנים, אין באמתחתם הדוח הזה! דוח הביקורת מיועד ל"וועד המנהל" של האוניברסיטה. בראשו של וועד זה עומד היום התעשיין מר דב לאוטמן. הוא גם חבר בוועדת הביקורת, אשר בדיוניה משתתפים כ"משקיפים" הנשיא, הרקטור והמנכ"ל. אבל וועדת הביקורת מוסמכת לצנזר את הדוח המוגמר שהכין המבקר, ולהשמיט ממנו חלקים שלדעתה הם מזיקים. ואילו חבר הוועדה, יו"ר הוועד המנהל, מוסמך להסתיר מן הוועד המנהל את העובדה שהוועד קיבל לידיו דוח מצונזר! חשש עינא בישא... ואתה, משלם מיסים חצוף, או סטודנט פרחח, הן לא תעלה בדעתך, אחר כל אלה, לעיין בדוח הזה! אכן, "שקיפות מלאה".

אני עצמי הגעתי לאתר המבקר הזה בעקבות פרסום דוח מבקר המדינה בעניין שערוריות המקרקעין של האוניברסיטה בשייח' מוניס (ראה יואב יצחק ב-Nfc, "סוחרת אקדמית", www.nfc.co.il/archive/003-D-6639-00.html?tag=12-55-17), והפרסום שלי עצמי בעניין גרעונות הענק שיצרה בניית הפאר בתקציבה השוטף של אותה אוניברסיטה (Nfc, www.nfc.co.il/archive/003-D-6742-00.html?tag=21-07-44). בהקשר הנוכחי, מאלף להיווכח שוב, עד כמה ההשתקות, ההסתרות, עיקורה של ביקורת הפנים - לא רק שאין הן אתיות, אלא יש בהן נזק עצמי רב, לטווח הרחוק. השערוריות מתגלות לבסוף, אך במרחק זמן, שעושה את ניזקן הכבד לבלתי הפיך. הקורא עשוי גם לחוש בלבול לנוכח שפע בעלי תפקידי ההנהגה, ומועצות הניהול: נשיא, יו"ר ועד מנהל, רקטור, מנכ"ל, ועד מנהל, חבר נאמנים, סנאט, אירגון הסגל... מהם בדיוק גבולות האחריות של כל אלה? - אני מתערב עם הקורא שאין לו תשובה. זאת מהטעם הפשוט, שלאף אחד אין תשובה...

לאחרונה, כתב/ה לי איש/אשת חבר הנאמנים של האוניברסיטה, שחבר-הנאמנים בתל אביב אימץ עמדה לפיה הסגל אינו אלא ועד עובדים לכל דבר ועניין, כלומר: אמון על הטבותיו הכספיות והמקצועיות בלבד, ללא קשר לצורכי האוניברסיטה. כלומר, הפרופסורים, שהם ליבתה ויסוד קיומה של האוניברסיטה, אמורים לשבת ולשתוק, ובשום פנים לא להחציף פנים מול הנשיא וההנהלה. והם אכן שותקים. כפועל יוצא של שתיקתם, הם עומדים וצופים היום בקבלת החלטות בלתי-מקצועית, בלתי-אחראית, ומזעזעת, מצד ההנהלה שמחסלת, על קירבן וכרעיהם, את הפקולטה לאמנויות, ביה"ס לשפות, ביה"ס לרפואת-שיניים, ביה"ס להנדסאים, וסוף הרשימה מי ישורנו.

ראינו שטשטוש האחריות, אי-השקיפות, הוא בסיסי לכך שאיש לא ייתן את הדין להפסדי מיליארד, ומעבר לזה, לגורלו של מוסד פאר על אנשי הסגל שבו. אבל כמו במקרים רבים אחרים, אי-השקיפות היא גם אחת הכרעיים של משטר של פחד במוסד. האם יש הצדקה להאשמה חמורה זו? מי פוחד, ועל מה ולמה פוחדים, בעצם, באקדמיה? לא נוכל להיכנס במסגרת זו לעובי הקורה של שאלות אלו. במקום זאת, כדבר הגורר דבר, נספר על ספיח לפרשת הכתבות ב-Nfc בעניין אוניברסיטת תל אביב, ועל אירוע של חרם אקדמי שהיה לאחרונה באוניברסיטת בן-גוריון. ממילא נגיע גם למושג המדובר כל-כך, של "חופש אקדמי".

מיד לאחר הכתבה הראשונה שלי בעניין מצבה של אוניברסיטת ת"א ב-Nfc, צלצל נשיא אוניברסיטת תל אביב, כולו נזעם, אל הרקטור של אוניברסיטת בן-גוריון, האוניברסיטה שלי, בתביעה לסתום את פי. ההגינות מחייבת לומר מיד שהרקטור ויינבלט פנה אלי בשיא העדינות, אפילו ללא זימון למשרדו. הוא הבהיר מראש שאין הוא מסותמי הפיות, אך דיבר על "אחוות אוניברסיטאות" וכיו"ב. אבל מה היה, בעצם, היסוד לפנייתו של פרופ' רבינוביץ' מלכתחילה? - אין זאת אלא משטר ההפחדה שהוא רגיל אליו בתל אביב. והאם יש לו על מה שיסמוך? - ודאי ודאי! כבר בכתבה השנייה ב-Nfc, בעניין הצעות ייעול, דיווחתי על עשרות (!) האימיילים של תמיכה שהגיעו אלי מכל שדרות האוניברסיטה, כולם (!) בעילום שם או בבקשה לעילום שם. ומה לגבי ה"חופש האקדמי", זה שבשמו מסתובבים פרופסורים מת"א (ואחרים) בעולם, מחרפים ומגדפים את המדינה משלמת משכורתם, ומסיתים להחרים מדעית את עמיתיהם בארץ? - ובכן, די ברור: ה"חופש" הזה נגמר באופן נחרץ, כאשר הוא מתחיל לדגדג את ה"קוזה נוסטרה" (איטלקית: ענייננו שלנו).

ב"מכון לחקר הרציונאליות" באוניברסיטה העברית יושב חוקר, כלכלן בהכשרתו, ושמו ד"ר ברגמן. ד"ר ברגמן יחיד זה, לולא היה קיים, היתה האקדמיה צריכה להמציא אותו, בשביל להציל את כבודה. בשנים האחרונות הוא מתמסר לחקר האקדמיה הישראלית עצמה, הישגיה וחולשותיה, מבחינה מדעית ומבנית. דעותיו, והרצאותיו בפני גורמים ברשות המחוקקת (ועדת החינוך של הכנסת) והמבצעת (פקידות האוצר), שונות בתכלית מאלו של ההנהגה הארצית של האקדמיה, ונראה שה"ועד הבין-אוניברסיטאי" (וב"ס), ועד פרופסורים שהוקם מלכתחילה להילחם בהמלצות ועדת השופט מלץ, שם את ד"ר ברגמן לו לאויב. מכל מקום, כמתאם הסמינרים המחלקתיים באחת מהמחלקות להנדסה באוניברסיטת בן-גוריון, הזמנתי את ד"ר ברגמן להרצאת סמינר ב-5 לינואר ש"ז. בתגובה, אירגנו נציגי וב"ס, באמצעות אימיילים, חרם על הנוכחות בהרצאה זו. הסמינרים שלנו בד"כ מפוצצים" – אבל לסמינר ההוא לא בא איש מהמחלקה ההיא.

שתי שאלות: למה מלכתחילה הוטל "חרם"? - זאת ישאל את עצמו מי שסבור שמושג ה"חופש האקדמי" מובן לאשורו, ומושרש עמוק באקדמיה (או שמא הוא נתפס רק כעלה תאנה לכיסוי כל ערווה מזדמנת). ולמה, בדיעבד, הצליח החרם? - זאת ישאל את עצמו מי שסבור שלא, ממש לא, אין פחד באקדמיה. ושוב, בשולי הדברים: נשיא האוניברסיטה הגיב בנחרצות, בדיעבד, כנגד החרם הנ"ל. בין אם משום שהאימרה הנודעת המיוחסת לוולטר אכן מופנמת באישיותו, ובין אם משום שפרופ' ברוורמן זוכר את העימות האחרון שלו עם שרת החינוך ויו"ר המל"ג, שהחרימה מצידה את כינוס חבר-הנאמנים האחרון, בשל ההסתה השיטתית כנגד המדינה שאימץ איש סגל זה או אחר באוניברסיטה שלנו.

בשל אילוצי המסגרת נגענו בכתבה זו בצורה שטחית, ובלא מלוא כובד הראש והיקף היריעה שמחייב כל נושא בנפרד, בכמה עניינים אקדמיים בסיסיים. עם זאת, קיוויתי להמחיש כאן שאי-השקיפות של האקדמיה הישראלית, אלמנט הפחד שהוא אחד מנדבכיה, העדר האחריות למחדלים ניהוליים, וחוסר ההבנה לעומק והכבוד האמיתי למושג ה"חופש האקדמי" - כולם כרוכים זה בזה כמקלעת אחת.