קריקטורה של לקחי השואה

לקראת ערב יום הזיכרון לשואה, ביום א' הקרוב, מחפשת המדיה סיפורים "ישנים" בלבוש "חדש" כדי למשוך צופים, מאזינים וקוראים. במסגרת זאת פנתה אליי תחקירנית מאחד מערוצי הטלוויזיה לגבי נושא שאני מציע להעלותו במסגרת משדרי הטלוויזיה באותו יום. אמרתי לה שלי אין מה להוסיף בנושא השואה. לדעתי מרבים להשתמש בנושא גם בצורה לא ראויה תוך זילות שמה, בין אם זה פוליטית או בכול צורה אחרת, למעט השואה עצמה. אבל, אמרתי לתחקירנית, כי דווקא בכול הנוגע ללקחי השואה יש לי מה לומר. לא עוסקים בהיבט זה שהוא חשוב מאוד בייחוד ביום הזיכרון לשואה. מאז לא שמעתי ממנה.

מזה זמן שאני טוען כי נוסף על הטקסים והמעמדים, כולל האזכרות, ביום הזיכרון לשואה, יש לשלב ביתר שאת את לקחיי השואה. השואה הייתה. אבל הלקחים שלה עדיין לא מצאו את מקומם בפנתיאון של תיעוד וזיכרון. ואני חוזר ואומר, לעייפה, כי בשעה שאנו מטיפים לעמים בעולם להסיק מסקנות מלקחיי השואה, במדינת ישראל הם טאבו. "אל תעירו ואל תעוררו". "ומה יאמרו בגויים", נוסף על מה שאומרים, שמדינת היהודים אינה מיישמת את לקחי השואה,או את חלקם החשוב. אבל עזוב אותנו- חבר - עם הקיבעון שלך על לקחי שואה. אם יש לך משהו בנושא שואה, משהו מיוחד, קורע לב, איזו נקודה מעניינת, מביא אנשים לבכות, ודמעות מעודדות צפייה וצפייה מעלה את הרייטינג - אז קדימה. לא לקחים ולא "תקומה" של "עופות החול", לא מושכים צופים. זאת עובדה.

אז לי אין משהו "שואה אפילי".הזיכרון התאבן, הפצע נשאר פתוח, כיס הדמעות יבש. זהו. אין לי מה למכור לא בערוץ המסחרי ולא בערוצים אחרים.

אבל מסתבר שיש חלופה ללקחים, והחלופה היא פרי מוחם הקודח של יחידים כיצד הם מפרשים חילול השואה. וזאת היא "קריקטורה" של לקחי השואה. כולם כבר מכירים את המקרה של החייל הצוער אשר הודח מקורס קצינים משום ששרבט במחברת דיוקנו של היטלר לצד זה של משה דיין. אני מתאר לעצמי שאילו הוא אייר את דמותו של אגג מלך עמלק, המן הרשע, תומאס דה טורקמדה (האינקוויזיטור הגדול), בוגדן חמיילניצקי - אלוף הפוגרומים, ארנסט קלטנברונר - אלוף הרוצחים של האס.אס הנאצי או היידריך צמא הדם היהודי וכן חאג' אמין אל חוסייני, המופתי הנאצי של ירושלים - הצוער לא היה נענש. אבל היטלר, מה גם בצד משה דיין - דבר כזה לא יישמע במחנות של צבא ההגנה לישראל.

כפי שניתן היה לצפות התגובות היו, ברובן, קוטביות. לאמור כאלה שהצדיקו את צעדו של המפקד וכאלה ששללו את הצעד. אלה שמחו על הצעד וראו בו דבר שרירותי ואף שערורייתי, הטיחו גם בפיקוד של צה"ל על שהוא לא נקט עמדה. ואילו מהצד האחר דרשו שצה"ל יגבה פומבית את הצעד של המפקד שהליך את הצוער מן הקורס. אגב, הסתבר כי הבחור הוא נכד לניצולי שואה, והיו כאלה מקרב דור ההמשך של הניצולים אשר ראו במעשהו של הקצין דבר חמור ביותר, העדר שיקול דעת וכיו"ב. מכאן שהדיון חרג גם מסוגיית השואה ועבר לפסים אחרים כמו מה מותר ומה אסור לא רק לצוער אלא גם למפקד.

לדעתי, אם כבר, הקצין חייב היה למצוא חלופה אחרת מאשר לזרוק בחור מצטיין מן הקורס. עם זאת, שניהם, גם הצוער וגם הקצין נהגו בטיפשות. הראשון מכיוון שמי שמתכונן להיות קצין, ואולי עם הזמן קצין בכיר, צריך לשים לב לדברים רגישים, גם בכול הקשור בשואה וגם בנושאים אחרים. המסגרת היא צבאית. המפקד עשה מעשה שטות, שכן הוא ניפח את העניין מחוץ לכול פרופורציה, כולל כינויים מגונים שבהם הוא כינה את הצוער, ובכך הוא גם גרם להטלת ספק בכושר השיפוט שלו כמפקד.

אבל אני ברשומה זאת רוצה דווקא להתייחס לפן שונה של אותו מקרה.להיבט החלופה ללקחי השואה, בבחינת מה למדת חייל נחמד שלי על לקחי השואה.

לקחי השואה, בכלל ובפרט לצה"ל

אומרים לנו כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. אפשר וזה מלמד על מצב המוסריות של הצבאות בעולם. בוודאי שיש הרבה צבאות, כולל במערב, לרבות ארה"ב, שרמת הרגישות שלהם לחיי הפרט,היא נמוכה משלנו. אבל מדובר בשני הפנים של צבא ההגנה לישראל. אחת: הסיסמה הידועה "יהי נשקנו טהור". הסיסמה היא מתקופת היישוב שאומצה על-ידי המוסדות הלאומיים ו"ההגנה" בתקופת שנקראה תקופת ההבלגה.זאת בניגוד לעמדת התנועה הרוויזיוניסטית, והזרוע המחתרתית שלה האצ"ל, אשר דגלו בגישה הפוכה.

אני הערתי מספר פעמים כי המונח "טוהר", שייך לדת, למתכת, כמו זהב טהור או למידות - "טוהר מידות". הוא אינו שייך לרובה. לרובה תפקיד אחד: להרתיע או להרוג, ולהרוג מה שיותר. אבל כאמור יש "טוהר מידות" ויש "ניקיון כפיים" ויש גם "מצפון טהור". וקשה לומר על צה"ל כיום שהוא מצטיין ב"טוהר מידות". לא למטה וגם לא למעלה. פעם המצב היה טוב יותר. אבל הוא היה טוב יותר לגבי כול הציבור. הצבא הוא אכן חלק מן העם. ומה לעשות שעם ישראל איננו "עם סגולה". מכאן שגם לא צה"ל. זה פן אחד.

הפן האחר הוא של צבא ההגנה לישראל, והגיע הזמן לכנותו בשם המלא או להסתפק במונח צבא, כמו כול צבא בעולם. אם הוא אכן צבא ההגנה לישראל, הצבא של המדינה היהודית, זאת שנבנתה על חורבות השואה, עליו להפנים את הלקחים. זה מחייב אותו כגוף ואת כול חייל כפרט. תמיד יש לזכור שמולך, גם אם מדובר באויב, עומד אדם מבוגר או ילד ולכן אל תהיה קל על ההדק. מולך במחסומים עומדים אנשים קשיי יום שמבקשים לעבוד, ולא לחבל. מולך עומדות נשים, שזקוקות למרפאה או לחדר יולדות. כן, ישנם חריגים, בייחוד מקרב אנשי המילואים הוותיקים, שיש להם או אין להם קשר ישיר לשואה. אבל יש להם קשר לבני אדם.

העובדה שצה"ל ולא משטרת ישראל שולט בשטחי יהודה ושומרון, יש בה פן חיובי. הוא מלמד שלא רק החוק הבינלאומי רואה בשטחים "שטח כבוש" אלא גם ישראל. משום כך אם על כך צהל יקפיד בכול מקום, בזירה, במחסומים או בכפרים הפלשתיניים על שמירת צלם אנוש, שלו ושל הזולת, אם הוא יקפיד שמטע זיתים אשר טופח במשך שנים רבות על-ידי חקלאים לא יישרף ויושמד על-ידי הטרור היהודי, אם הוא ירתיע מפני פגיעה במקומות קדושים לדתות אחרות, ויכבד אדם באשר הוא אדם והזכות שיש לו לחיות בכבוד - זהו הפרוש הנכון של לקחי השואה.

לעומת זאת אם מישהו שרבט את משה רבנו כדמות עם קרניים,ואת הרבי מלובאוויטש, לבוש בגדי כומר, אפילו את אייכמן,את היטלר או אנטיוכוס הרשע- אלה לא שייכים לשואה. זה שייך לתבונה.ואנו כול הזמן מדברים על "צבא קטן וחכם".לכן -במקרה זה של צה"ל, על הרמטכ"ל, בן לניצולי שואה, היה לנצל הזדמנות זאת ולהתייחס ללקחי השואה, גם אם הוא היה מוצא במעשה הצוער,דבר שלא ייעשה. אבל הרמטכ"ל שותק. בדיוק כמו שכול מנהיגנו שותקים בכול הקשור ללקחים האמתיים של השואה, מלבד קיומה של מדינת ישראל חזקה ביטחונית- צבאית. אבל לא כול כך חזקה ערכית, חברתית, שוויונית, וגם לא בביטחון פנים.

אם הנרטיב של יום הזיכרון לשואה לא ישתנה, זה יפעל כבומרנג. הדורות הבאים, כאן בארץ שלא לדבר על הדורות הבאים בעולם, יכבדו, ברובם, את הטקסים. הם אולי לא יציירו את היטלר בצד משה דיין אבל ילכו לים ולפאבים כמו בתשעה באב. זה יקרה - אם אלא יהיו לקחי העוועים מעשיי ידינו של אי-מילוי הלקחים האמתיים: היותנו יהודים במדינה שקמה על חורבות השואה ו"בני אדם".