מסתבר שהיהודים אינם נמנים בין אלה שיכולים להפעיל כוח מרתיע מול המדינה, שעל כן ביחס אליהם מופעלת אכיפה מוגברת שלעתים קרובות מדי חורגת אפילו מגבולות החוק שאותו חוקקה המדינה. הנה למשל הכרזתו של שר הביטחון, מחריב הבתים ביצהר: "אחריב בתים בכל מקום שיהיו הפרות סדר". ורציתי לשאול אותו, האם הכרזה זו תקפה גם לישובי הערבים? וישובי הבדואים? והדרוזים?
פרשת השבוע שנקרא (בשנה זו) בשבת הראשונה שלאחר הפסח, פותחת בציווי כללי ודי חריג, להיות קדושים (פרק יט): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. לא מצווה, מעשית או רעיונית, מסוימת, אלא משהו כללי שעדיין אינו מובן כלל. לא פלא שפירוש הציווי הזה נתון במחלוקת בין גדולי הפרשנים; רש"י מפרש שגדר הקדושה הוא להיות זהירים שלא לעבור על איסורי עריות המנויים בפרשה הקודמת ומוזכרים גם בפרשתנו: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ - הווּ פרושים מן העריות ומן העבירה. לרמב"ן לא נראה שפרישה מאיסורים המפורשים בתורה, היא לבדה תביא את
האדם למדרגת קדושה, לכן הוא מפרש: שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מ(דרכי) המון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.
קדושה - יעד נכסף
במלים אחרות, הרמב"ן אומר שכדי לקיים את הציווי הכללי הזה עלינו להנהיג את עצמנו במישור של "לפנים משורת הדין"; לא רק מה שאסור - אסור, אלא גם מה שמותר - מיותר. בין כך ובין כך, ברור שכל המצוות המפורטות בפרשה, ויש כמה עשרות כאלו, חוסות תחת הכותרת קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, ואם כן אנחנו יכולים להתבונן בכל אחת מהן בניסיון למצוא בה את גדר הקדושה. הרי אמרנו שהציווי הזה הוא כללי, כלומר אינו מפורט, ממילא ישנה אפשרות להכניס למסגרתו מצוות שונות ובלבד שיתאימו להוראתו. ובאופן טבעי, המצוות הראשונות שבאות בחשבון הן אלו הסמוכות אליו; בין מלפניו כגון פרשת עריות שבפרשה הקודמת וכפירוש רש"י, ובין בהמשך הפרשה שהציווי הזה הוא שמה. שתי המצוות הראשונות בפרשה כרוכות זו בזו: [ג] אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם.
ערכים מתנגשים? מה הקשר בין שתי מצוות אלו, שהתורה שמה אותן בפסוק אחד? ובכן, אפילו אצלנו מוסכם שיש להעניק יחס נכון להורים, זה מסתדר לא רע עם השכל האנושי, אבל מה קורה כאשר הוראת השכל האנושי מתנגשת עם הוראת הרבש"ע? וזה יכול לקרות אפילו בתחום של מצווה כגון כיבוד הורים, כגון שהם מבקשים שאעשה משהו המנוגד לציווי ה', מה אז? אומרת לי התורה שכיבוד הורים כפוף גם הוא לציווי ה', שהרי הם, כמו ילדיהם, כפופים להוראותיו. שעל כן, אם ההורים מבקשים שיחלל שבת - אסור לו לשמוע להם. לפי זה, הנה לנו תשובה ראשונית לשאלות כיצד ניתן להתקדש ומהו בכלל הגדר של הקדושה. התקדשות פירושה חתירה עקבית להתאים את התנהלותי לרצונו של הבורא יתברך, וזה תהליך של התקדשות כי הקדוש ברוך הוא - הוא מקור הקדושה.
הגדרת מקור הסמכות לפי זה יוצא לנו דבר מעניין, אין מחלוקת אמיתית בין רש"י ורמב"ן בפירוש הציווי קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, הם מדברים במישורים שונים. רש"י מדבר על פרישה מעריות שמביאה לקדושה, הכוונה כאשר הפרישה היא לא מכוח מוסכמה חברתית, אלא מכוח ציווי ה'. המודעות הזאת מקרבת את האדם לקדושה. הרמב"ן מדבר על שלב מתקדם יותר, כאשר האדם כבר התרחק לגמרי מאיסורים המפורשים, כעת עליו להתעלות בקדושה על-ידי פרישה מדברים מותרים שהם גם מיותרים. דומה כי כחוט השני עובר בפרשה הרעיון כי בעוד המקור לכל החטאים הוא אגו נפוח הרי שהדרך להתקדשות היא צמצומו של האגו עד כדי ביטול. ב"מחלוקת" רש"י ורמב"ן זה ברור, לפי שניהם עלי לבטל את רצוני בפני הרצון העליון. לרש"י זה אומר להמנע ממשהו לא כי אני מבין אלא כי כך ה' ציווה. לרמב"ן זה אומר לוותר על מה שאינו מקרב אותי לה'.
הפקרות במקום חרות וכאמור, את הפרשה הזאת אנחנו קוראים בשבת הראשונה שלאחר חג הפסח שנת תשע"ד. נכון לעכשיו, יותר ויותר מתברר שאנחנו רחוקים מאוד מנתיב החרות שאותו מתווה לנו חג הפסח בפרט והתורה בכלל, וכבר ברור שבמקום חרות הגענו להפקרות. כעת באה פרשת השבוע ומגלה לנו כי שורש הרע הוא בויתור הפוחז על קיום הציווי קְדֹשִׁים תִּהְיוּ. ממילא מה שמניע אותנו בכלל ואת אנשי המערכת בפרט, הוא האגו. ולא משנה אם האגו מתבטא בהעדפת הדעות שלי על פני דעת התורה, ברדיפת כבוד, ברדיפת ממון או בכל צורה אחרת; בכל מקרה התוצאה היא הפקרות, כי אגו מתנגש באגו שני והתוצאה היא "כל דאלים גְּבַר". במלים קצת אחרות אמרנו את זה כבר בשבוע שעבר; כעת מתברר כי גם השליטה של המדינה באזרחיה היא רק תוצאה של כוחה העדיף. לכן במקום שמופעל נגדה כוח מרתיע, הר-הבית למשל, היא נסוגה. לבושתנו ולחרפתנו.
ואהבת לרעך כמוך, אני ה' מסתבר שהיהודים אינם נמנים בין אלה שיכולים להפעיל כוח מרתיע מול המדינה, שעל כן ביחס אליהם מופעלת אכיפה מוגברת שלעתים קרובות מדי חורגת אפילו מגבולות החוק שאותו חוקקה המדינה. הנה למשל הכרזתו של שר הביטחון, מחריב הבתים ביצהר: "אחריב בתים בכל מקום שיהיו הפרות סדר". ורציתי לשאול אותו, האם הכרזה זו תקפה גם לישובי הערבים? וישובי הבדואים? והדרוזים? ברור שלא. ברור שהכוונה היא רק לבתים של יהודים, ובתחום סמכותו הבלעדית, ביהודה ושומרון. אבל מעבר לשאלות הנ"ל ולתשובה, השאלה היא מהו הבסיס החוקי והמוסרי להכרזה הזאת? יש בכלל בסיס כזה? לענ"ד התשובה שלילית ואוי לנו אם הייתה חיובית. מספיק רע לנו מכך שאומרים ועושים מעשים רעים בלי בסיס חוקי, לא צריכים שיהיה גם חוק שמאפשר מעשים מפלצתיים כאלה.
לא תלך רכיל בעמך ובהקשר הזה, הנה מפרשת השבוע שלושה פסוקים ששייכים לעניין: [טז] לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, ה'. [יז] לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. [יח] לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'. למרבה הצער והכאב, דומני שקשה להצביע ולו על ציווי אחד מאלה המנויים בפסוקים אלו, שאותו אנחנו מקפידים לקיים. "אנחנו" אין הכוונה כולנו, אבל עובדה היא שעוברים על ציוויים אלו בריש גלי ושום קריאה לסדר אינה נשמעת. הרי יש אנשים שרואים לעצמם מצווה רבה בעברם על הציווי הראשון: לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ. בעבר, אם יהודי הלשין על יהודי שני, התייחסו אליו כאל מי שהוציא עצמו מכלל ישראל. השוו זאת למה שקורה עכשיו, ליחס שמקבלים המלשינים. קל להבין כי זה התחיל בעבירה על הציווי: לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. כששונאים - מפסיקים להרגיש שהוא אחיך.
לא תעמוד על דם רעך, אני ה' ואם בהרגשתך הוא כבר לא אחיך, בשלב הבא כבר לא תרגיש שהוא חלק מ-עַמֶּיךָ, הוא נתפס כסתם מישהו שהרצונות שלו מתנגשים באלו שלך ואתה צריך לטפל בזה. ממילא עוברים די בקלות על הציווי: לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ, בכלל לא מרגישים אחריות לבטחונו של יהודי שני, בטח לא אם בחר לגור במקום מסוכן כמו בית אל או עפרה. מה גם שמפרשים "רעך" במשמעות של חבר שקרוב אלי בדעותיו... את הציווי לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ מפרש רש"י: לראות במיתתו ואתה יכול להצילו; כגון, טובע בנהר וחיה או לסטים באים עליו. כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מסביר שרש"י מדבר על מצב בו כדי להציל את הזולת צריכים להכנס לספק סכנה למציל; כי לכאורה, אחרי שהתורה ציוותה להציל את רכושו של הזולת, קל וחומר שנהיה חייבים להציל את גופו. אלא שכאן מדובר במצב בו לא בטוח שאצא בלי נזק מניסיון ההצלה, למרות זאת עלי להתאמץ להצילו.
ואהבת לרעך כמוך ועוד לא הגענו לציווי שעליו אמר ר' עקיבא "זה כלל גדול בתורה" הציווי וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. הציווי הזה מוגדר "כלל גדול" כי כל המצוות שבין אדם לחברו, נועדו להביא לקיום המצווה הזאת. ואיך באמת אפשר לאהוב את רעך כמוך? ברור שהתשתית הרעיונית שלפיה אנחנו חיים במאה העשרים ואחת, אינה מהווה מצע לצמיחת אהבת רֵעים; כמו שאומר מייסד חסידות חב"ד, בעל התניא (פרק לב): העושי' גופם עיקר ונפשם טפלה - אי-אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם, אלא (אהבה) התלויה בדבר לבדה. מה כן צריך כדי להגיע לאהבת ישראל אמיתית - צמצום האגו, העדפת הרוח על החומר. כמו שאומר שם בתניא, שכאשר יגיע לכך שיעדיף: להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו, רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה - הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל, למגדול ועד קטן.
רואים כבר את הסוף מה שהוא מציע זו עבודה פרטית שכל יהודי אמור לעשות עם עצמו, בדרכו להתקרב לרבונו של עולם. הבעיה היא שאחד כזה עלול להתפס אצלנו כפראייר, כי המנהיגות משדרת השקפת עולם הפוכה לחלוטין. אבל צריכים לדעת, ובזה אנחנו מתנחמים, שזה הולך ומתקרב, שסוף הרוע כבר קרוב מאד. הנה כמה פסוקים מההפטרה שקראו היהודים בחו"ל בשמיני של פסח (ישעיהו י): [לג] הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ: זה מה שראינו ורואים לאחרונה, האנשים שנחשבו גדולים - נפלו, וממשיכים ליפול. (פרק יא) [א] וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. [י] וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד. וזה כבר קורה, לעינינו, צריכים רק לפקוח את העיניים ולראות איך אנחנו מגיעים לגאולה.
