חוויות אישיות

כיצד מעבירים זיכרון? כיצד משמרים זיכרון? וכיצד עושים זאת בהקשר של השואה שחווה עמינו. יש שיתחברו לספר או למחקר אקדמי, יש שיעדיפו לצפות בסרט, יש שירצו הרצאה מלווה בשקפים. כל אחד על-פי טעמו והצרכים שלו.

בשימור הזיכרון ובהנחלת המורשת מצאתי כי החוויה האישית המסופרת היא העוצמתית ביותר עבורי. אם עלי לבחור בין הרצאה של היסטוריון על מלחמה או לשמוע את חוויותיו של חייל פשוט אעדיף ברוב המקרים את השני. זו גם הסיבה שמצאתי את הספר "עדים דוממים" כראוי להמלצה. הספר אוצר בתוכו סיפורם של חפצים, משקפיים שנשברו, זוג כפפות ישנות, בובת ילדים, כלי פורצלן ועוד. אלה חפצים שבחלק מהמקרים לא יכולים בעליהם להביא את סיפורם האישי היות שאינם אתנו ובחלק אחר הסיפור האישי מובא בידי בעליו של החפץ כאשר החפץ עצמו הוא המניע לסיפור.

זוהי בחלט דרך מעניינת ומקורית להביא סיפורים "קטנים" מתקופת השואה ודרכה לשחזר את החיים שהיו.

מוסד יד ושם לא שוקט על השמרים ומנסה לאורך השנים לחדש ולאתר פנים חדשות לזיכרון כדי לשמרו לדורות הבאים ועל כך הוא ראוי להערכה רבה.