הוזמנתי להשתתף באירוע Round Table של המשרד לביטחון פנים האמריקני. המארחים היי הפדרציה היהודית הפרסית-אמריקנית (נקודה בה אעסוק בעתיד היא פעילות גופים האמורים לייצג קהילה שלמה, כמו ה-IAC או להבדיל אלף אלפי הבדלות - CAIR)
המארגנים יצאו מגדרם להתכונן לארוע, שכן בין המשתתפים היו נציגים מרבדים שונים של המשרד לביטחון פנים, המשטרה המקומית, ה-FBI ועובדים מהענפים והמחלקות השונות של המחלקה לביטחון פנים (Department of Homeland Security), כדוגמאת ה-National Counterterorrism Center אשר אותם ראיתי רק בסדרות טלוויזיה בהן אני צופה באופן קבוע. מקרוב ומרחוק כולם הגיעו, והארוע אפילו התחיל בזמן.
כדי להמנע מכל תקרית או אי-נעימות הורחקו הדגלים (קרי דגל ישראל, למרות שאיני משוכנע אם דגל ארה"ב לא היה גורם גם הוא להרמת יותר מגבה אחת). הכל היה סטרילי למראה, אך חגיגי ביותר - השולחות עם מפות, בצד היה כיבוד. בחוץ הייתה חניה מסודרת שלא עלתה כסף.
ארועים אלו נערכים פעם במספר חודשים, ובאים אליהם אנשים בכירים הן מהאזור והן מוושינגטון די סי. קיימת עדיפות לארועים אלו, ולעובדה שארוע זה נערך בפדרציה היהודית אירנית אמריקנית חשיבות יתרה ביחוד בימים אלו. כבר ינצלו נקודה זאת ליחצנות, ואנחנו - נפלנו בפח (או ליתר דיוק, אנחנו באמצע שדה מוקשים, וכל תזוזה, ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה, פרושה מוות כמעט ודאי.)
למעלה מחצי שעה לפני תחילת האירוע כבר היו מרבית הכסאות תפוסים. מעל מחמישים איש, אך רק קומץ היו יהודים. סאלאם. חפיזה. הרון. אסד. מוחמד. ריאז. וואפה. אחמד. עריף. אני משוכנע שאתם קולטים את המסר. כל השמות הם של מוסלמים. ולכל שם שייך תפקיד ממשלתי, וחלקם בעמדות בכירות מאד.
כיון שאת רוב האנשים איני מכיר, כשנכנסו שני אנשים ובידיהם תיקים עליהם כתוב CAIR (המועצה ליחסי אמריקנים ומוסלמים), הפניתי אליהם מיד את תשומת הלב. חושי המחודדים גם כך שידרו בכל העוצמה: "סכנה!." לחרדתי הרבה הסתבר שאחד מהשניים הוא מהמשרד לביטחון פנים.
לא הבנתי:, מי שומר על ביטחון הפנים שלנו? המוסלמים הטוענים שהם נרדפים מאז התקפות ה-11 בספטמבר 2001. ישבתי והאזנתי בקשב רב. בתחילה הסבירו לנו איך ארה"ב מנסה להגן על עצמה מפני ניסיונות לגייס אמריקנים לארגון אל-קאעידה וארגונים דומים (כדוגמאת אל שבאאב בסומליה). הייתה זו הצגה מאלפת.
סטריליות יתר
המארחים הכינו מקום סטרילי, נקי מכל סממן יהודי וישראלי (למעט העובדה שזה היה במרכז קהילתי יהודי, אותה לא ניתן היה לכסות או להסתיר), כך גם המצגת, שעברה מעל מארבעים שינויים, נזהרה מאוד שלא לאפיין מוסלמים ולא לפגוע ברגשותיהם העדינים.
התמונות והשמות היו של אמריקנים מן השורה, רובם לבנים, מבתים טובים. השמות לא נשמעו מוסלמים (אחמד, עומר, מוחמד, וכו'). נהפוך הוא - הם היו אמריקנים ביותר.
אלו נסעו לסומליה והאחרים לאפגניסטן. אלו נהרגו ואלו נאסרו. כך סיפור אחר סיפור, וכולם מרחפים מעל פני השטח, נוגעים אך לא נוגעים, ואין איש מעז להגיד את הברור מכל: המכנה המשותף לכולם הוא שהם גויסו לאיסלאם למלחמה נגד המערב.
כולם משוגעים
אסור! אסור לעסוק בפרופיילינג. Home Grown Terrorism יכול להכות בכל אחד. אולי כך, אך אל-קאעידה ואל-שבאאב הם ארגונים איסלמיסטים מסוכנים, כמו גם האחים המוסלמים, חמאס, פתח, חיזבאללה וכה רבים אחרים. אם לא קוראים לדבר בשמו, איך אפשר יהיה להלחם בו?
פשוט! אותם יחידים שאכן גויסו לפעילות טרור כאן בארה"ב הם (לא כולם, אך רובם, וכבר מתנגנת במוחנו התודעה שזה ודאי כולם ללא יוצא מן הכלל) חולי נפש שצריכים עזרה נפשית.
לצידי ישב ד"ר דרל טמקין שבמקצועו הוא פסיכולוג. הוא היה איש המקצוע היחיד באולם. אך אפילו אני, שפסיכולוגיה ופסיכיאטריה אינן שטח התמחותי, הבנתי שבאוכלוסייה ישנו אחוז מסוים של חולי נפש. אם נתייחס לכל מחלות הנפש כולן כפונקציה ונפעיל אותה שווה בשווה על האוכלוסייה, הרי שצריכים להיות הרבה יותר מקרי טרור על-ידי יהודים ונוצרים, הודים וסינים, לא רק על-ידי מוסלמים הצועקים "אללה הוא אכבר" ומפוצצים את עצמם או יורים באזרחים חפים מפשע בשאיפה להגיע ל-72 הבתולות המחכות להן בגן עדן מוסלמי.
לא ד"ר טמקין ולא אני היינו מסוגלים לעצור בעדנו יותר. אלא שהוא שאל שאלה ואף החמיא מחמאה, ואני יצאתי במתקפה ישירה. הלא אני לא זבוב על הקיר שכל תפקידי להאזין, להנהן בראשי ולחייך.
הרגשתי נפחד, עד כדי כך שרעד אחז בגופי. הסתכלתי סביבי וכל אותם בעלי תפקידים הם מוסלמים. והנה יצא המרצע מן השק וניתן הפתרון לבעית הטרור: אלו אנשים משוגעים, אך כיון שלא יפה להשתמש בשפה כה בוטה, אלו אנשים חולים, דבר יוצא דופן, דבר הדורש סלחנות וטיפול רפואי. אין הדבר קשור כלל ועיקר לאיסלאם.
אחמד, מוחמד, סאלאם. אסד. עריף. האחראים על ביטחון הפנים. האיסלאם, דת שוחרת טוב ושלום לעולם כולו.
האימם יסגיר טרוריסטים?
הקטע הבא היה טוב אפילו יותר, שכן הוא הוצג על-ידי נשיא MPAC - Muslim Public Affairs Council. שנה שלמה הארגון השקיע בפרויקט שבסופו הוחלט שבמסגדים ברחבי ארה"ב יש להקים "אזורים בטוחים," כך שניתן יהיה לזהות מגויסים פוטנציאלים לטרור (בד"כ חברה צעירים להם יש השגות ודין ודברים על כל מיני עוולות הקורות בארה"ב ובעולם) ולעבוד איתם יחד בכדי לגשר בין ההשגות שלהם לבין הדת (שואפת השלום) והערכים (החיוביים) להם מחנכים במסגד.
אם, ורק אם, העבודה באזורים הבטוחים האלו נכשלת, וברור לאימם שאותם טרוריסטים בפוטניצה מהווים סכנה ממשית לבטחון המדינה, אז האימם יוציאם מכלל הקהילה ויודיע לכוחות הביטחון (משטרה, FBI, וכו') על הפעילות הפלילית.
הפרויקט יוצא לדרך במספר ערים בארה"ב (וושינגטון די סי, בוסטון, לוס אנג'לס, ועוד לפחות שני אזורים מרכזיים בשלב ראשוני), ואם הערה אחרת שנאמרה קשורה גם לזה, לא אתפלא אם הדבר נעשה במימון חלקי או מלא מכספי המיסים שאני ואתה משלמים.
אך כבר מראש ידועה התוצאה. נעשו ופורסמו מחקרים רבים (כך נתבשרנו כולנו; ואנו יושבים ומתמוגגים ממש מהחדשות) שהמספר הגדול ביותר של פשעי טרור שנעצרו בעודם באיבם הוא תודות למוסלמים (קרי לאיממים במסגדים) שהסגירו את העבריינים לשלטונות.
אם היו אומרים לכולנו שהשמיים התהפכו, הירח חשך או העולם הוא שטוח, היינו מוחאים כפיים ויוצאים בצהלה בריקוד הורה (אופס, אסור, זה נשמע יותר מדי יהודי וישראלי ויזכיר מיד את הריקודים ביום הנכבה האיום והנורא מכל - הוא יום העצמאות שלנו).
אלו לא שטויות כי אם דברים מסוכנים ביותר. למה דומה הדבר? - יושבת לה קבוצה של כחמישה תריסרים, שמרביתה אמונה על ביטחון הפנים של ארה"ב, והשיח מנוהל כמעט לחלוטין על-ידי הדוברים המוסלמים ובעלי בריתם.
משחקים בנדמה לי
זה לא איסלאם, אסור לעסוק בפרופיילינג. האיסלאם הוא חלק נכבד וחשוב מהרובד החברתי וההיסטורי של ארה"ב. זו קיצוניות וקרוב לודאי של אנשים חולים. המוסלמים מסכנים. הם לא בוטחים בכוחות הביטחון. יש לפעול לכך שהם ירגישו בנוח. גם ככה מתנכלים להם (ורק להם, לא לי) בשדות התעופה.
הם צריכים להרגיש בנוח, ואני ששייך לקהילה שנרדפת בשל השנאה הנוטפת כלפינו, אותה "אנטישמיות" שהיום היא מוסוות כסנטימנט אנטי-ישראלי אך לא אנטי-יהודי, ישבתי ורעדתי.
כמובן שהצגתי שאלה זו. האם לנו אין זכויות? הם משחקים ב"נדמה לי," דורשים הכרה וזכויות, התחשבות ועדינות, אך נגדנו הכל מותר.
כיוון שהמקרופון היה בדיוק מולי פרצופי, קשה היה להתעלם ממני לחלוטין, אך כיון שהשאלה (או ההתקפה הבוטה) לא נעמה לאוזניהם העדינות של הנוכחים, עברו חיש מהר למצגת הבאה.
זוכרים אתם את אותם מוסלמים ובני בריתם שלא נתנו לשגריר ישראל ד"ר אורן לדבר באירויין? הם השתייכו לאותו ארגון שעתה משלב זרועות עם המשרד לביטחון פנים ונראה כאילו הם מנהל את כל הקורה.
זוכרים אתם את המוסלמים המארגנים את הפעילות להחרים את מדינת ישראל, מוסדותיה ומוצריה? את המפגינים מול הבניין הפדרלי או למרגלות בנין הקונסוליה הישראלית? אלו הם אותם מוסלמים שעכשיו לא רק מעורים כי אם מכוונים ואולי אף שולטים על פעילות ביטחון הפנים שלנו.
ואולי לא התנסתם ישירות אך שמעתם או קראתם את כל הפעילויות האנטי ישראליות בקמפוסים ברחבי ארה"ב (ואין צורך להרחיק לכת, ניתן להתחיל ב-UCLA), שם סטודנטים יהודים מפחדים להשמיע קול או ללכת עם כיפה או עם מגן דוד בגלל המוסלמים שוחרי השלום והחופש?
הם דורשים ומקבלים, ואלו בדיוק אותם האנשים המסרבים להתייחס לאחרים בכבוד בסיסי. להם יש זכות דיבור, אך מאתנו הם מונעים אותה. הדיבור שלהם גובל בדיבור שנאה והם קוראים במישרין לפעילות, אך אנחנו נזהרים - אסור להעליב. אסור לפגוע ברגשותיהם. חייבים להתייחס אליהם בכפפות של משי.
אגב, הם פתחו ואמרו "בוקר טוב, סאלאם עליקום", מדינה מוסלמית עם שורשים מוסלמים אנחנו כאן בארצות הברית של אמריקה. הם עושים עבודת שטח נפלאה, ואנחנו שאננים. אין אנו מבינים את שמתחולל לנגד עינינו ממש. ארופה כבר נפלה, וארה"ב בדרך. אם לא נתעורר מיד, מי תישאר? קנדה? אוסטרליה?
אה, כן, יש עדיין את מדינת ישראל. לכן אותה מדינת היהודים מפריעה כל כך - היא נקודת האור היחידה, המגדלור היחיד שבלעדיו נעלה על שרטון ונרד למצולות הים.
אם ניתן ל-MPAC ול-CAIR ולשאר הארגונים המוסלמים להיות אחראים על גורלנו, המצב ידרדר מדכי לדכי. במו ידינו אנחנו חותמים על פסק דין מוות (לנו).
ונשאלת השאלה, היכן היו נציגי הארגונים היהודים והישראלים, במה הם עסוקים?
